ניתוח שירה של סיון בסקין: "טרגדיות מבוצעות בבתים"

טרגדיות מבוצעות בבתים / סיון בסקין  *

טְרָגֶדְיוֹת

מְבֻצָּעוֹת בַּבָּתִּים,

מִתַּחַת לִשְׂמִיכָה פִּרְחוֹנִית.

סְבִיב סִיר הַפִּירֶה.

לְעִתִּים רְחוֹקוֹת יוֹתֵר – סְבִיב סִיר הַבָּשָׂר.

בֵּין כִּתְמֵי הָעֹבֶשׁ שֶׁבַּמִּקְלַחַת.

עַל גַּבֵּי הַשַּׁעֲוָנִית הַמְּשֻׁבֶּצֶת.

בְּתוֹךְ חֲרִיצֵי הַסַּפָּה

(בֵּית בֻּבּוֹת אֲבוּדוֹת).

בִּמְגֵרַת הַמִּסְמָכִים.

בְּכִיסֵי הַמִּכְנָסַיִם הַזְּרוּקִים עַל כִּסֵּא.

מִתַּחַת לַשָּׁטִיחַ.

לְעִתִּים רְחוֹקוֹת יוֹתֵר – מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן.

פּוֹלוֹנְיוּס , פּוֹלוֹנְיוּס ,

מַה סְּפוּרוֹת אֶפְשָׁרֻיּוֹת הַבְּחִירָה שֶׁלְּךָ.

הִגִּיעָה הָעֵת

לְהוֹצִיא אֶת הַטְּרָגֶדְיָה מֵהַבַּיִת.

הַקִּדְמָה הַטֶּכְנוֹלוֹגִית מְאַפְשֶׁרֶת צִלּוּמֵי חוּץ,

מַכְשִׁירִים שֶׁפּוֹעֲלִים עַל סוֹלְלוֹת,

גֶּנֶרָטוֹרִים,

קֶשֶׁר אַלְחוּטִי.

בֵּיְבִּי, לֶטְ'ס גּוֹ אַאוּטְסַיְד ,

נַצִּיג אֶת הַטְּרָגֶדְיוֹת שֶׁלָּנוּ בָּרְחוֹבוֹת,

בַּכִּכָּרוֹת, בְּמַעַבְרֵי חֲצִיָּה,

רֵיְבּ טְרָגִי עֲנָק חֲסַר תַּקְדִּים בְּפַּרְק הַיַּרְקוֹן.

טְרָגֶדְיָה טוֹבָה יְכוֹלָה לְמַלֵּא אִצְטַדְיוֹן.

בְּלוּמְפִילְד .

קִרְיַת אֱלִיעֶזֶר.

יַעַר בֶּן שֶׁמֶן.

חוֹף נִצָּנִים.

חוֹלוֹת, עֲנָנִים

רַחַשׁ גַּלִּים.

דֶּשֶׁא קוֹצָנִי, שׁוֹרְצָנִי . נְמָלִים.

מַיִם מִינֶרָלִיִּים בִּמְחִיר מֻפְקָע.

מוּדָעוּת הֶחָסוּת שֶׁל וִינְסְטוֹן רוֹק .

הָבָה נַחְבֹּשׁ אֶת מַסֵּכוֹת הַטְּרָגֶדְיָה,

שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף פַּרְצוּפִים לְבָנִים עִם חֹר-פֶּה בְּצוּרַת סַהַר קָמוּר,

מֵאָה חֲמִשִּׁים אֶלֶף אֶדִיפּוּסִים ,

מֵאָה חֲמִשִּׁים אֶלֶף יוֹקַסְטוֹת.

מָסוֹת כָּאֵלֶּה שֶׁל גִּבּוֹרִים רָאשִׁיִּים לֹא צְרִיכוֹת מַקְהֵלָה.

הָבָה נָשִׁיר יַחְדָּו אֶת שִׁירַת הַתַּיִשׁ,

עֵדֶר עִזִּים בִּדְהָרָה אֶקְסְטָטִית עַל מוֹרְדוֹת הָרֵי הַגָּלִיל.

אוּלַי אָז אֵלֶּה הַמְּשַׁעְשְׁעִים אֶת עַצְמָם בְּגַ'גְלִינְג סְלָעִים

יֵרְדוּ לִצְפּוֹת בַּהַצָּגָה הַגְּדוֹלָה.

אוּלַי אָז הֵם יָבִינוּ.

—

ניתוח השיר:

חלק א':
ראשית, אקדים ואומר כי כוחו של שיר (כל שיר) במה שלא נאמר בו. ובכלל כוחה של שירה ברמז. שירה של סיון אפילו אינו רומז. הוא בכלל לא אומר (מלבד הכותרת), ועל כן כוחו כה רב. מה שאינו נאמר, הוא למעשה הליבה של השיר.
יש שירים שפיהם וליבם שווים, ומה שנאמר הוא שחי בם. (כך הם פזמונים ושירים שנכתבים להלחנה, בדרך כלל) יש שירים שמצפינים ועובדת ההצפנה גלוייה לעין (ואלה הרוב). ויש שירים שהולכים רחוק יותר; הם מתחפשים לשירים שפיהם וליבם שווים, שכל שיש בהם זה מלים, ואז הקורא אינו מחפש. בשירים אלה האמת קבורה כה עמוק עד כי הקורא רואה בהם פיזמון ותו לא. ומי שהולך שבי אחר תרגילי ההסחה הללו מחמיץ את הלוז.
לטענתי, שירה של בסקין טומן בחובו ליבה. ועוד איזה! ובעידן בו האמת מצויה בגלות, וכשהיא מופיעה היא מאיימת לפוצץ את בלון הפנטזיה – על המשורר להיות אמן התחפושות; עליו להחביא כדי שיגלו. ובסקין מחביאה כל כך טוב שקל להחמיץ.
יש יחס ישיר בין ההרמטיות של ההחבאה ובין החשיבות והייחודיות של מה שטמון בשיר.
בכך (בהחבאה של המסר בים של מילוליות) סיון ממשיכה את הטריק של משוררים כנתן זך ויהודה עמיחי, שלוקחים את ניסוח החולין היומיומי, ואת שפעת המלים, ומכסים בו זעקה ואמירה. המילוליות כאן (שכנגדה יוצא נועם) רב שכבתית, ואירונית מאוד. בדרך כלל, כפי שגם במקרה זה, שפע המלים נועד להסתיר אמת כואבת, ההבדל בין ההסתרה הרגילה ובין ההסתרה בשיר, שביום יום ההסתרה היא לשם עצמה ובשירה ההסתרה היא לשם גילוי וחשיפה, כפי שלמדנו ביאליק ב'גילוי וכיסוי בלשון'. סיוון בסקין הינה משוררת מודעת, מתוחכמת ורבת רבדים. המלים שלה משחקות את: 'כשאת אומרת לא למה את מתכוונת'. האם זה לא כי לא, (אין מסר), או הלא הוא בעצם כן (ועוד איזה מסר).
אכן, ההשוואה בין השיר לנשיות (כמו ב'כשאת אומרת לא') אינה בכדי. פעם, האישה הייתה מסתורית, כוחה בפיתוי וברימוז. היא לא הייתה פרובוקטיבית, לא צבעה על פניה את מיניותה ומתחה על גופה את מתאר תאוותיה. כל אלה היו שם, אך הם שכנו במה שלא אמרה. ועל הגבר היה להיות בלש המפענח את צופן תשוקותיה.
וכך גם באמנות ובשירה; שהרי בעידן הפוסט מודרניסטי בו האמת היא מלה גסה, שכה עמלים להוכיח כי אינה קיימת. – המסתורין נותר להיות אבי אבות הנתיב אל האמת. והאמנות, כמו האישה המפתה והמסתורית של פעם, חייבת לכסות טפחיים כדי לגלות את הטפח המהותי.
בשיר הזה המלים משרות הרגשה של פטפטת רגילה, אך זו טכניקה ל'בארוד' תת קרקעי.
למעשה האמנות עניינה במשגל נסוג מקהל קוראיה. אבל זה משחק מאוד עדין, כי כאשר המשגל אכן נסוג (כלומר 'גומרים בחוץ') – אין מסר, אין אמת. ולפעמים ההבדל הוא דק מאוד. שפע המלים יכול לתעתע ולטעת בנו את תחושת החוץ, אבל בפועל יש הפרייה. וואהל לא חווה את תחושת ההפרייה בשיר של סיוון כי מרוב מלים לא ראה את היער האפל בו טמונה הטרגדיה האנושית המתרחשת בין הסירים לכיור.

אך מדוע בעצם האמנות והשירה נמצאות ב'משגל נסוג'? כי האמת והמסר (ככל שיש בו יותר אמת) – מצויים במצב של זילות וחשד מצד אחד (תחת מתקפת הפוסטמודרניזם, הצודקת במבחינתה), ובמצב של התדלדלות כללית תחת שכבות התדמית והקרטון שהפכו להיות חיינו ('סימולקרה' בלשונו של בודריאר). במצב כזה חייב האמן להפוך לסוכן חרש מתוחכם, המצפין את שדריו כדי ש'האויבים' (הפוסטמודרניזם מצד אחד וחרושת הבידור הפוסטרית – מצד שני) לא יעוטו עליה. ועל כן האמנות מתחפשת לרוכלת זקנה שמפטפטת לה סתם. כי אם בסקין הייתה אומרת במלים פשוטות, את מה שצפון בשירה כפצצת מרעום, היא הייתה זוכה למתקפה חסרת רחמים. השיריות והסגנון היו מוזחים הצידה לרעת שיפוד המסר. אבל היא לא רוצה לחשוף את מה שיהפוך אותה ללוח מטרה ואז היא מתחפשת. ועל הקורא הנבון לחפש את הפירצה הקוראת לגנב. שיתגנב לבוסתן הענבים מבעד למשוכת המלים המתעתעות.

חלק ב': 
"אתה יודע, ווסטון, הוא אמר, שאחת מקללותיו של מוח כשלי, היא שאני בוחן כל דבר כאילו הוא נוגע לנושא המיוחד המעסיק אותי. אתה מביט בבתים הפזורים האלה ומתרשם מיופיים. אני מביט בהם והמחשבה היחידה העולה בי למראם היא ההכרה עד כמה הם מבודדים והקלות שמתבצעים בה פשעים".
"אלוהים אדירים", קראתי, "מי היה מקשר פשעים עם אחוזות אהובות אלו"?
"הן תמיד מעוררות בי אימה מסויימת". אמר הולמס. "על סמך הנסיון, ווטסון, אני מאמין שהסימטאות המצחינות והמרושעות ביותר בלונדון לא זוכרות פשעים נוראים יותר משזוכרים שבילי הכפר השלווים והמרהיבים".
מתוך: "סנפירי הנחושת", סר ארתור קונן דויל
* *

ועתה לטרגדיה. אבל מהן הטרגדיות שמבוצעת בבתים? את זה סיון לא מספרת לנו. אנו יודעים שיש טרגדיות, ויש גם מיפוי די מדויק של זירות התרחשות, אך לא מסופר לנו מה קורה: אילו טרגדיות?
השיר מתרחש בשלוש זירות; בית א': פנים הבית. בית ב': החוץ. בית ג': הקהל והמסכות. לאחר בית א' וסקירה דיווחית, כאילו-עיתונאית יבשה של המקומות בהן טרגדיות עשויות להתחרש בבית, עוברת המשוררת, ספק מספרת, לזירה חיצונית וגם שם היא מתארת תיאורים גיאוגרפיים, כאילו הייתה מדריכת תיירים או סוכנת שיווק הפורשת בפני הלקוח המתעניין את הזירה להתרחשות הטרגדיה.
הסקירות בשני הבתים הראשונים הן, כאמור, הסחת דעת אירונית. הקורא משתוקק לדעת על הטרגדיות; מי מת? או לפחות מי עולל עוול למי? אך סיון דיסקרטית ומלעיטה אותנו בסקירה השטותית הזו, כאילו שזה מעניין את הרכלן השוקק השוצף בכולנו. �
�אירוניה חבויה במשחק שהיא משחקת עם הקורא; ככל שהיא מספרת לו יותר על פינות הבית והחוץ, כך היא משתתפת לכאורה בהעמדת הפנים שלנו שהכל בסדר; "רק באנו מטעם ההנהלה לבדוק היכן כדאי לשחק את הטרגדיה, האם בחוץ כפי שהומלץ". הסקירה הנלעגת הזו, המהלכת סביב הטרגדיות המבצעות בבתים, משקפת את אטימות וקשיות הלב שלנו ביחס לטרגיות שלהם; שעה שאנשים נרצחים ונאנסים נפשית בבתים על ידי הקרובים להם ביותר- אנחנו יוצאים לנפוש ולחגוג בפסטיבל בומבלה, או בכפר בלום, בחוץ בחיק הטבע. סיוון מלגלגת עלינו שאנחנו רודפיי תענוגות מחוץ לבית, שעה שהבית אליו אנחנו שבים לבסוף, הוא זירת פשע, זה שאנחנו מבצעים בקרוב משפחתנו, או שאנחנו קורבנו.
באמצעות הפטפוט הזה, המתרחק מן העיקר, חושפת סיוון את הסחת הדעת שכולנו עוסקים בה, הסחת דעת ממה שאנו עושים לעצמנו ולאנשים עמם אנו חיים. במחזה-חיינו שהוא בעצם טרגדיה. זו האמירה שלה, והיא מסובבת אותה כך, שתראה כסקירה של סוכן טיולים.
בבית המסכם מוציאה סיוון את הגיבורים האומללים (טרגדיה או לא) מתוך זירות האומללות והסבל אל הטבע האהוב, אל החוץ והחופש הנהדרים. שם הם צופים במחזה שהם גיבוריו בלא יודעין.. כולם שם: אדיפוסים ויוקסטות, רוצחי אב, מחללי משכב אמהות השוכבות עם בניהן.
כאן מזמנת לנו בסקין את נקודת ההיפוך; המחזה לא נועד לקהל גיבורי הטרגדיה חבושי המסכה, אלא לאלה העוסקים בג'אגלינג של סלעים – המשתעשעים בבידור, להטוטים, ועיסוקי סרק להעברת הזמן. לשון אחר: הצעירים. הם יכולים להיות יושבי הפאבים, או האלפים הרבים שהגיעו לאודישנים של 'כוכב נולד', דוגמניות המסלול, מכורי טלנובלות בטלויזיה, משוטטי הקניונים הבלתי נלאים, הצעירים שנוסעים לדרום אמריקה. בקצרה, כל מי שמחפש תענוג, בידור ובעיקר אושר, בעצם כולנו. אלה הסבורים לתומם שהחיים הם "כיף", שעשועים, שאפשר ללמוד להטוטים כאלה ואחרים ובעזרתם להפוך את החיים למופע שעשועים ובידור.
שורת המחץ בשירה היא השורה האחרונה: 'אולי אז יבינו'. לשם כך כל השיר, כל תרגיל ההסחה, על ההוצאה של המשפחות החוצה, כל ההצגה בחוץ; כדי שיבינו, יבינו את הבלות השעשועים והבידור שבהם הם מעבירים ימיהם הקלים והזניחים. יבינו את הטרגדיה של המשפחה הבורגנית, שהיא אי של שלווה כלפי חוץ ותופת בפנים. (כפי שכתב קונן דויל במובאה המופלאה שכאן).
זו האמת האכזרית שמראה לנו בסקין. אמת שיש לעטוף בכמה שכבות של נייר עיתון, שאחרת תסריח כמו הדגים של אתמול. מבחוץ עיתון; חדשות ודברים על העולם, בפנים דגים מסריחים, ששחו במים צלולים של אהבה, רומנטיקה ותקוות והיום ריח בואש עולה מהם.
היא אינה יכולה להציג את כל זה מול עינינו ולכן היא עוטפת ועוטפת. ודווקא עטיפות המלים עוזרות למסר לחלחל פנימה, כי תוך כדי התרדמה משפעת המלים, ותוך שאיננו חשים בחדירתה הסמויה של האמת הקשה – היא כבר בתוכנו: 'טרגדיות מבוצעות בבתים'.

* *

"ווטסון היקר שלי, החיים הנם מוזרים הרבה יותר מכל דבר שמוחו של אדם מסוגל להמציא. לא היינו מעיזים לחשוב על הדברים שהם אמיתות קיום פשוטות בתכלית. תהיה סמוך ובטוח. אין דבר בלתי טבעי כל כך כמו מה שנראה רגיל בתכלית. ואין מטעה כמו המובן מאליו".
סר ארתור קונן דויל

—–

* ניתוח השיר פורסם באוקפי, דצמבר 2003