זמן, החיים והמוות

הזמן של ההיריון עובר לאט
זמן הינקות מהר יותר
זמן הנעורים עוד יותר מהר
זמן הצעירים ממהר עוד
זמן הבגרות מהיר עד למאוד
זמן הזיקנה עובר במהירות הרבה ביותר.

המת כאילו נזרק מחוץ לממד הזמן.
אדם שמת אתמול כאילו מת 1000 שנה
בעצם למוות אין זמן
הנה רק אתמול מת האדם וכבר עברו מיליון שנה
למת, דקה אחת זה מיליון שנה.
גבריאל רעם, 4/10/15

מודעות פרסומת

השורדנים

https://gabyraam.wordpress.com/2014/03/19/%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%a0%d7%99%d7%9d/

שני ספרי האחרונים

(שני ספרי האחרונים: "החיים, רשימות מן הגלות", 2014 . ו"בקצרה ולעומק" 2015, שניהם בהוצאת ניסן. לבקש בחנות הספרים להזמין  דרך המפיץ:דיאלוג. 03-9328904. לבקש את לבנה)

כבלי הנורמליות

פעם ביקרתי בבית משוגעים ("בית חולים לחולי נפש"), על השלט כתוב: "מרכז לבריאות הנפש"…

ציפיתי לראות מה שכה חסר 'בנורמליות', בנורמוטיות, (ב"מחלה הנורמופטית",)* (יש עליו ספר: "צילו של האובייקט""

http://www.amazon.com/Shadow-Object-Psychoanalysis-Unthought-Known/dp/0231066279/ref=sr_1_1?s=books&ie=UTF8&qid=1434786791&sr=1-1&keywords=The+shadow+of+an+object#reader_0231066279ציפיתי למצוא השלכות של ה'מחלה הנורמוטית', למשל במונח שונה לאותה תופעה: ,,האדם הנורופותי,,: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3283

,  ציפיתי למצא  התפרקות של הנפש מכבליה, ניצוץ של פראות בעיניים'.

התנהגות חסרת רסן, לא 'דופקת חשבון', 'חוגגת' את 'הפראות' שבשבירת מוסכמות.

את החופש שמחוץ לכלא הבינוניות הנורמטיבית – ולא מצאתי.

מצאתי אנשים כבויים שאכן מתאמצים ומנסים בכל כוחם להתנהג בצורה שפויה, לעמוד בתור בקפטריה בסבלנות כמו שצריך, לספור את העודף בעניין ובזהירות.

ריבונו של עולם, יש לכם את האפשרות של הפראות של לחרוג מן הכבלים של הנורמטיביות. ואתם, במקום לנסות לעשות זאת, אתם שמותר לכם להיות אתם. לא להיזהר, ואתם שהינכם כה מותרים להיות ללא כבלים, כה חוששים לחרוג מאיך שצריך להתנהג. (אפילו שמותר לכם, כה נזהרים בנורמליות, להישאר בגבולותיה).

ריבונו של עולם, אתם במקום היחידי שמותר לכם לשבור את השלשלאות, ואתם נאחזים בהם כטובע בגלגל הצלה. ולי כה בא לצעוק: "זה לא גלגל הצלה בו אתם נאחזים, אלא בכבלים, לא בגלגל הצלה. בכבלים".

+++

גבריאל רעם, 19.5.15 יום שישי

——————————————————————————————————————–

"אתה מבין!" צעק, וכמו נתמלא פתאום חימה. "אתה מבין, ולפיכך לעולם לא תהיה לך מנוחה. אילו לא היית מבין, אפשר יכולת להיות מאושר! מה בעצם חסר לך? אתה צעיר, יש לך כסף, אתה בריא, אתה בחור טוב. אינך חסר דבר, חזיז ורעם! לא כלום! חוץ לדבר אחד – טירוף! שמץ טירוף! וכשדבר זה חסר, אדון, מה טעם…"

– ניקוס קאזאנצאקיס

{ מתוך הספר "זורבה היווני", מפי הדמות "אלכסיס זורבה" }

+++

"לא אינך חפשי", אמר. "החבל שאתה קשור אליו, אפשר ארוך הוא יותר מן החבל של בני-אדם אחרים. אך זה הכל, ותו לא. אתה קשור בחבל ארוך יותר, אדון. אתה בא והולך, ואתה מדמה בנפשך שאתה חפשי, אבל הרי מעולם לא ניתקת את החבל שאתה קשור בו. וכשאין אדם מנתק את החבל…"

"עוד יבוא יום ואנתקו!" אמרתי בהתרסה, משום שדבריו של זורבה פגעו בפצע פתוח שבלבי והכאיבו לי.

– ניקוס קאזאנצאקיס

——————————————–

* הנורמוטים, או הנורמופטים

הנורמוטים הינו שם שנתן הפסיכואנליטיקאי הבריטי כריסטופר בולס לאנשים שהעיגון שלהם במציאות הוא כה חזק עד שהם מנותקים לחלוטין מעולמם הפנימי. בולס כתב על כך בסיפרו: "צלו של אובייקט" (הוצאת דביר, 2002), ובו הוא כותב כי המדובר אמנם על אנשים רבים המוגדרים כנורמליים, אך הוא רואה נורמליות זו כלא כל כך נורמלית… ומה לא כל כך נורמלי בהם? ובכן הם אכן נראים יציבים ובטוחים, נינוחים ומשתלבים חברתית, והם אף יכולים להיות מחוננים בהומור ויכולת לצחוק ולהתבדר.  אך הקוץ שבאליה הוא שלשם כל אלה הם  הקריבו את חיי הנפש שלהם. לנורמוטי אין קשר ודיאלוג עם חייו הפנימיים. אין לו מושג איך הוא מרגיש רוב הזמן, הוא מנותק מרגשותיו. וככאלה היחסים שלהם עם אחרים לוקים בחסר; היחס שלהם לאחרים מנוכר, הם מתייחסים לאחרים וגם לעצמם כאילו הם חפצים. שיחותיהם עם ידידיהם יתאפיינו בחוסר גילוי ריגשי פתוח וכן, אלא בסקירה של עובדות או בדיווח על מה שקרה במשך הזמן שחלף מאז נפגשו. הניכור הזה מתבטא גם במה שהם חשים לגבי הייהם, תחושתם לגבי חייהם מאופיינת בריקנות ושממון פנימי.

חייו החיצוניים יכולים להיות עשירים ביותר: חופשות, ספרים, הצגות, ידידים, מנוי בקאונטרי, אך לכל אלה הוא מתייחס התייחסות של תוויות, אם שואלים אותו איך הרגיש בהצגה או באימון הכושר הוא יגיד: בסדר. אין לו עניין בחוויה האישית שלו או בתוכן של ההצגה בה הוא צופה למשל, הוא מסתפק בעצם ביצוע הפעילות, כמו זו משימה שהוא ביצע. ומעבר לזה הוא לא חופר עמוק מדי.

עוד דבר שמאפיין את הנורמוטי, לפי בולס, הוא שחשוב לו מאוד להיות חלק ממערכת, חלק ממסד, חלק מצוות, בתוך מסגרת. הוא יעדיף השתייכות למסגרת קבוצתית מסויימת על פני שיחה אינטימית עם אדם כלשהו.

הוא מתייחס לבני אדם כאל חפצים, והוא אוהב לרכוש חפצים ולהקיף עצמו בהם.

לאור כל אלה נראה כי הטיפוס הנורמוטי לא יהיה מסוגל להתאהב, אך לא היא, טוען בולס, רק שהאהבה שלהם לא תיכלול את חלקי הנפש הפנימיים. באותה המידה הוא יכול לחוות חלומות בהקיץ, אך כמו בהתאהבות שלו, זה מוגבל, אלה דמיונות בהקיץ ללא נוכחות של העולם הפנימי והאישי שלו.

למרות שהם יודעים להנות ולצחוק, קשה להם לחוות צער אמיתי. במקום לחוות למשל יגון על מות מישהו יקר וקרוב הם עושים רציונליזיה ומטפלים בזה על ידי קלישאות; 'יהיה טוב', 'תחשוב חיובי', 'בחיים יש עליות וירידות' וכו'.

סך הכל מודבר על בני אדם שחיים במציאות חיצונית שבעבורה הקריבו את המציאות הפנימית שלהם. לאט לאט הם למדו לוותר על תשוקות, יצרים ומאווים פנימיים וכל שנותר הוא רק מה שיש לו ייצוג וייישום בעולם החיצון, או זה שניתן לדבר עליו עם נורמוטים אחרים.

מצב זה הפוך לפסיכוזה, שם האדם נוטש את החיים החיצוניים ומעוגן כולו בעולם פנימי של הזיות ופנטזיות. כאן הנורמוטי נטש את העולם הפנימי. לטובת עולם מוחשי והתנהגויות מקובלות.

הנורמוטים לעתים לא עומדים במעמסה של חיים ללא פנימיות והם נוטים למצוא איזון מלאכותי (במקום החיים הפנימיים שאין להם) בפעילויות כמו שתיה, התמכרות לעבודה, התמכרות לכושר גופני, התמכרות למין, הפרעות אכילה.

ההערכה ההעצמית של הנורמוטים קשורה קשר הדוק ליכולת התיפקוד החיצונית שלהם, וברגע שהם לא מקבלים משוב חיובי על כך, או שהם ירדו בסולם החברתי מתיפוד מתוגמל לתיפוד פחות מתוגמל ומוערך –  זה עלול להרוס אותם.

תמונות ופרשנויות חדשות בשפת הגוף

בדף הפייסבוק שלי שמוקדש לשפת הגוף, ישנן תמונות ופרשנויות למצבים ומנחים בשפת הגוף. לפני האחרון היה תנוחות שינה זוגית והפרשנות להן. היום 5.3.15 העלאתי סידרה של תמונות של גברים ונשים באינטראקציה והפרשנות להם. הלינק לדף הפייסבוק: http://tinyurl.com/nm3wqry

ספר חדש שלי.

פברואר, 2015
בקצרה ולעומק
הגיגים, פרגמנטים ואמרות כנף

הספר "בקצרה ולעומק: הגיגים, פרגמנטים ואמרות כנף" מאת גבריאל רעם, מורכב מנגיעות קטנות וקצרות בנושאים של תודעה, מודעות והגות. כחוט השני עובר בספר הנסיון להיות מודע לחלקים שמצויים בשולי תודעתינו, ולא בגלל שהם שוליים, אלה בגלל שהם נדחקו לשם על ידי חיי היום יום, ההמולה והלחץ. אפשר לומר שכל מה שעלול להסב לנו מורת רוח רגשית, נדחק הצידה אל השוליים אלא אם אנו עושים מאמץ מודע להרחיב את תודעתינו ולכלול אותו.
הנושאים עצמם קרובים לכולנו: אושר, נוסטלגיה, מיניות, הזדקנות, נעורים ואחרים. על לשון הפסוק בתנ"ך: "הידיים ידי עשו והקול קול יעקב" – הכלים הם כלי מודעות התכנים הם החיים של כולנו.
הבחירה בז'אנרים מצומצמים כאמרות, פרגמנטים והגיגים, באה משני טעמים: האחד – כדי לא ליפול לבור של "תפסת מרובה – לא תפסת", ניסיון ללכת עם "סוד הצמצום" והשני – האמונה כי התמציתיות של הכתוב תעורר בקורא את הדמיון, היצירתיות ואת הרצון ליצור דיאלוג עם הכתוב על ידי תרומה של "בשר" מתוך החוויות של חייו הוא.
גבריאל רעם פונה לכל מי שנשמת המחפש אחר משמעות החיים לא פגה ממנו, אך אולי בעיקר הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: "עדיני הנפש", או אנשים "בעלי שאר רוח", הוא מכנה אותם בספרו: "אאוטסיידרים", הוא פונה לאאוטסיידרים, אותם הוא רואה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שחייהם קשים ומלאי ספקות עצמיים. הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ומקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד"ס החיים.
המחבר (הידוע יותר כמומחה לשפת גוף) הינו 'בוגר' של בתי ספר ואסכולות לעבודה פנימית, כגון הדרך הרביעית, הזן בודהיזם, הטאו ואחרים. והמשפטים בספר זה הן חלק מן הפירות אותן הצליח לקטוף בדרכו הארוכה.
הספר הוא דואלי מבחינת הז'אנרים אליהם הוא משתייך. "הורה" אחד הוא הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, מבית מדרשם של אלבר קאמי, ז'אן פול סארטר, מרטין היידגר, רולו מיי, יעקב גולומב וסרן קירקגור. "הורה" שני הם פילוסופים מרדנים, רוחניים או שניהם כמו ר. ד. ליינג, קן וילבר, גורדייף ואוספנסקי, אויגן הריגל, לאו טסה, הרמן הסה ופרידריך ניטשה.

רוח הלוחם

כאשר אבדו הסיכויים, כשאפסו התקוות, כשנחלשו הכוחות- זה הזמן לרוח הלוחם.
עמוק בתוכנו הוא מצוי והוא תמיד הולך נגד הרוח.
כשאתה נופל ונופל ונופל ואין על מה להישען – זה הזמן לרוח הלוחם.
כפניקס, עוף החול, הוא בוקע מן האפר של חייו ומקלל כנגד כל הרוחות.
ככל שרבה הרוח הנגדית כן הולך ומתעצם כוחו.
הכלל כבר החל להספידו והכל כה קשה ואכזר ונגדו- זה הזמן לרוח הלוחם.
הרוח שנשאה אותו הלום כבר אינה נושבת בכיוונו, היא שינתה כיוון ועכשיו היא נגד כיוון צעדיו ואז ורק אז היא בוקעת מתוכו – רוח הלוחם.
ותמיד מגיע הרגע שכלום לא הולך והגיע כנראה תורו לוותר ולהספיד ואז לפתע מתרחשת מטמורפוזה ושוב הוא בן בלי גיל, פרש בודד, דוהר נגד רוח האבדון.
הוא אינו רוצה לנצח, רק לשרוד ולשם כך לא יספיקו לו כוחותיו, הוא זקוק לפרש הבודד שיבקיע מתוכו וילך נגד הסיכויים, נגד קריסת התקוות – ואז מתרחש הפלא והוא שורד, הוא ורוח הלוחם.
5.1.15
גבריאל רעם

ראיון רדיו איתי, ברשת א' אודות ספרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות"

הנה הלינק לראיון האודיו על הספר:

הספר: "החיים, רשימות מהגלות"' שיצא השנה, 2014 בראיון ברשת א'


מקסם השווא של הנורמליות

קו עמוק ובלתי נראה חוצץ בין הנורמאליות לא-נורמאליות.
הקו יכול לעבור במשפחות, בכיתות, בחדרים במקומות עבודה, בין שני ידידים ועוד ועוד.
אך הוא גם עובר בתך הא-נורמאליים עצמם; הם מתלבטים, לא שלמים עם הא-נורמאליות שלהם. התלבטות שלא קוראת לנורמאליים, הם שלמים במאה אחוז עם הנורמאליות שלהם. הם גם לא יאפשרו דריסת רגל לאדם שמייצג אי נורמאליות בחייהם (אלא אם כן הוא נמצא בפיקוח של מישהו מוסמך…).
רוב הא-נורמאליים היו מתחלפים ברצון עם הנורמאליים. ואילו הנורמאליים לא היו מתחלפים בשום פנים ואופן. הנורמאליות שלמה עם עצמה, שקטה, שבעה, מרוצה: "הכל בסדר, הכל כפי שהוא צריך להיות, ואנחנו במקום הנכון", וכדי להגן על הנורמאליות (מפני הא-נורמאליות) – הא-נורמאליות מתנהלת תחת פיקוח הדוק, (גם אם לא רשמי) מצד סוכני הנורמאליות… (אך על כך בהרחבה במאמר אחר שלי על הנושא).
לגבי זהות הנורמאליים אין בעיה, אלה פשוט הרוב, האזרחים המהוגנים והממוצעים ("קופסאות קטנות", כשם שירה של מלוינה ריינולדס ששר פיט סיגר בשנות החמישים המאוחרות). אז מה לגבי זהות הא-נורמאליים? מי הם בדיוק? (כי עד עכשיו יש לנו רק שם מאוד כללי), ובכן, כדי להבין אותם יותר לרוחב – ניתן לייחס להם כמה איפיונים ושמות: מסוממים, אאוטסיידרים, משוגעים, חולי נפש, לחוצים, חרדים, לא משתלבים, חסרי שקט נפשי, מדוכאים, פסימיים, הוזים, לא מרוצים ועוד. אך נוסף לצד החושך יש להם גם את צד האור: אנשים רגישים במיוחד, חולמניים, אמנים, סופרים, משוררים, יוצאי דופן, מבריקים, עדיני נפש, בעלי חזון, בעלי שאר רוח, מקוריים, אותנטיים, רואים עצמם כבעלי שליחות, רוחניים, דתיים ועוד.
שיר שמבטא היטב את הלך רוחם של הא-נורמליים לגבי עצמם הוא: Mad world
וצריך להבהיר: השייכות לאחד משני המחנות הללו אינה עניין שאפשר להשפיע עליו במהלך החיים, כך שאדם יעבור ממחנה אחד למחנה אחר. הרוב המוחלט של שוכני 2 המחנות נולדים עם זה טבוע בהם. (עם זה, יכול להיות שבמהלך החיים על האדם להשיל כמה קליפות כדי שתיחשף הבטנה הפנימית ועליה מוטבע או הסימבול של הנורמאליים או של הא-נורמאליים).
אנשים מן המחנה הנורמאלי ניזונים נפשית מיוצרים שברובם הגדול מצויים במחנה הא-נורמאלי. יש אנשים נורמאליים שניזונים נפשית מספרי טיסה וטלנובלות, ויש כאלה שלחם חוקם זה מחזות של שייקספיר וספרים של א. ב. יהושע. ואותו הדבר לגבי היוצרים הא-נורמליים, יש יוצרים ברמה גבוהה וישנם יוצרים ברמה נמוכה. רוב היוצרים השייכים לזרם הא-נורמאלי – נאחזים באומנותם כמו בזיז בדופן של נהר עם זרם עז, כדי לא להיסחף בזרם העז של הא-נורמאליות.
הנורמאליים חיים כשסביבם רשת חברתית ענפה, תומכת ופעילה(נסיעות ביחד לחו"ל, ביחד בחוג בית ביחד באירועים משפחתיים וכו'). והרשת החברתית התומכת הזו מאשרת ומאשררת להם בכל מפגש עד כמה כולם בסדר; הם אומרם פחות או יותר את אותם הדברים, משמשים פה לאותה השקפת עולם ועוד. (ויש בזה נוגד חרדה משמעותי, למצוא מחסה מפני החרדה על ידי אישור של הרוב, יש לנורמאליים משוכנעות שהרבה אנשים לא יכולים לטעות ביחד, שזה משפט מוטעה ביותר, אבל על זה בהזדמנות אחרת). הינה למשל דוגמא אחת אופיינית לאותם דיבורים, אותה השקפת עולם (שמאשררת לכולם שהם בסדר): היחס לנכדים. זה אותו התקליט אצל כולם כמעט; התמוגגות ואפילו אאופוריה מביקור הנכדים או אפילו התבוננות בתמונות שלהם. ומעניין שבאותו עניין, הא-נורמאליים פחות מתרגשים מעניין הנכדים.
ומרשת חברתית תומכת אצל הנורמאליים, למצב החברתי אצל הא-נורמאליים. ובכן הם בודדים למדי, או שיש להם חבר אחד או שניים בודדים וא-נורמאליים כמוהם. אך כאן יש לא-נורמאליים בעיה נוספת– הם מאוד אינדיווידואליסטים, אין 2 חברים א-נורמאליים עם אותו מבנה נפשי. כל עותק הוא עותק מקורי, במהות שלו. והסיבה לזהות הזו בין הנורמאליים והשוני בין הא-נורמאליים, קשור לאובייקט העיקרי אצל כל אחד מן המחנות הללו. אצל הנורמאליים זו המסכה החברתית, "מה אני משדר מבחינת מה שמצפים ממני להגיד או איך עלי להגיב". וכאן אין בעיה גדולה ליצור זהות, כי המסכה לא נולדת מבפנים, היא מאומצת מבחוץ. והיות וזה נעשה בעיקר על ידי חיקוי, ניתן להגיע לרמות די גבוהות של זהות מסכתית. אצל הא-נורמאליים לא מדובר על מסכה מאומצת, אלא על נפש, או מבנה נפשי ייחודי, ואין שתי נפשות זהות או דומות. וזה אומר שהם יכולים לחוות בדידות גם עם רעיהם הקרובים. את אשר חי בהם באמת הם יותר יכולים ליצוק לתוך יצירה אישית מאשר לצקת אותה לדיאלוג עם חבר טוב. (הערה: גם היכולת לצקת את אשר בנפשם ליצירה אותנטית, מותנה בכך שלא אשפזו אותם קודם לכן, במקום שהתרופות ומכות החשמל מגבילים במידה רבה את היכולת היצירתית האותנטית).
ועוד דבר בתת נושא שאקרא לו: "אני בסדר". ובכן הנורמאליים 'בסדר'. הם תמיד בסדר, הכל אצלם בסדר. הם לא כל כך סובלים מבעיות נפשיות, כמו מתאונות ומחלות פיסיות.
הא-נורמאליים 'לא בסדר'. והם עצמם לא בסדר כמעט בכל מקום; בעבודה הם לא בסדר, בנישואין הם לא בסדר, כילדים הם לא בסדר. וגם בתוכם לא בסדר: הם מלאים רגשות אשם, חרטה וסבל. שוכחים לראות עצמם דרך הצד הגבוה, היצירתי הרוחני, ובחלק גדול של הזמן מביטים בעצמם דרך עיני הרוב השפוי. ועל כן הם לא חיים בשלום רוב הזמן אם מה שהם 'רואים' בתוכם.

כן, קו עמוק ובלתי נראה מפריד ביניהם, אך עם זאת מתקיימת תקשורת בין יחידים השייכים למחנות השונים מעבר לחומת הזרות; לנורמאליים אין בעיה עם תקשורת כזו, כי לרוב, הא-נורמאליים מתחזים בה לנורמאליים (מה שגורם להם בתוכם לסבל עמוק).
וכך הא-נורמאליים תמיד חצויים, בעוד שהנורמאליים שלמים למדי עם הנורמאליות שלהם. ושום דבר לא ישכנע אותם שיש משהו שהוא לא רק שטוח, בינוני וחסר משמעות בחייהם, אלא אף פגום ושלילי. למשל מלחמות. כמעט כל המדינות בעולם חוות אחת לכמה עשרות שנים מלחמות נוראות עם מדינות שכנות. מלחמות בהם נשלחים מאות אלפי נורמאליים צעירים לטבוח במאוד אלפי צעירים ממדינות שכנות, שגם הם עושות אותו הדבר בחזרה. הצעירים חווים דברים נוראים עושים דברים נוראים והדבר היותר מפליא הוא שלאחר המלחמה, הם חוזרים לנורמאליות השטוחה והחדגונית כאילו כלום לא קרה, למעט הלומי הקרב (שרובם כמובן א-נורמאליים).
אחד מן הספרים המשמעותיים ביותר לגבי המפלצתיות והנורמאליות (הפוסט מלחמתית) של חיילי מלחמת העולם הראשונה נמצא בסיפרו של אריך מריה רימק הגרמני: "במערב אין כל חדש". הספר נפתח בסצנה בה פלוגה של 150חיילים, יוצאים לקרב, חוזרים 80 חיילים, ושעה מאוחר יותר הם ניצבים בתור לאוכל. והדבר היחיד שממלא אותם זה שכל אחד מהם יקבל עכשיו מנה כפולה של אוכל וטבק. (כי הטבח הכין 150 מנות).
דוגמה נוספת ליכולת השיקום שלהם ממצבים קליניים קשה בחזרה לנורמאליות שפויה – היא במה שבני זוג נורמאליים מסוגלים לעשות האחד לשניה במהלך הליך גירושין סטנדרטי. הם אומרים דברים איומים האחד על השניה, ומתנהגים בצורה ממש מכוערת כלפי האדם שרק לפני מספר שנים היה האדם היקר ביותר בעולם עבורם. וגם כאן, הגירושין (מכוערים ואגרסיביים ככל שיהיו) לא יפרו את שלוות הנורמאליות שלהם. הם אוספים את השברים, ברוב המקרים (אם הם צעירים מספיק) מוצאים פרטנר ובונים זוגיות חדשה ושוב, נורמאלית להפליא. מעט מאוד צלקות נשארו, כאלה שפוגמות בשלוות הנורמאליות שלהם.
וכך שום דבר לא יפר את שלוות הנורמאליות. לא מלחמה, לא גירושין. וגם אם יתפסו מי מהם במעילה, או בהטרדה מינית ממושכת, הם יכחישו הכל, ובתום תקופת העונש יחזרו להיות נורמאליים כאילו כלום לא קרה. אין כמעט מקרים של נורמאלי שנתפס בקלקלתו ולאחר שנענש (או לא) הוא סובל מייסורי מצפון קשים, וקשה לו לשקם את חייו בגלל שאינו יכול להשלים עם מה שעשה.
וזה אולי הדבר היותר מפליא בהם, 'הגמישות' הזו, לחזור לנורמאליות לאחר חריגות פרועות, כאילו כלום לא קרה. (לדבריהם הכל עלילות ואין בם טיפת רגש אשם). את ייסורי המצפון ורגשות האשם הם משאירים לא- נורמליים; זו ההתמחות שלהם
אין להם לנורמאליים בעיות מצפון עם התנהגות מכוערת, משפילה, או לא הוגנת (מצידם כמובן), הם מיד עושים דיסוננס קוגניטיבי. ההתנהגות שלהם אינה אף פעם הבעיה (עבורם), העיקר עבורם זה המשחק החברתי, התוויות החברתיות ועיקר העיקרים: המסכה החברתית. הם יכולים לדרוס את מצפונם פעמים רבות; לרמות, להוליך שולל, להיות קטנוניים בקשר לכסף (אלא בקשר למה?). אך העיקר עבורם שלא יופיע סדק במסכה; לשמור על פאסון של הנורמאליות השלווה והשאננה; הכל בסדר, בסדר גמור.
והם מותירים את כל 'הלא בסדר', לשעירים לעזאזל, ל"לא בסדרים". הם (הא-נורמאליים) משמשים עבורם כמעין טוחן אשפה. שהם ירגישו אשמים. וכך קורה דבר מעניין, שחלק נכבד וגדול מרגשות האשם שהם אמורים להרגיש עובר איכשהו לא-נורמליים, שמנקזים את המוגלה עבורם אל מחוץ לחייהם השלווים והנקיים של הנורמאליים. ואל תוך תחום חייהם המסוכסך, הלא יציב והבעייתי של הא-נורמאליים.
והאם הנורמאליים אומרים 'תודה' ללא-נורמאליים על השירות הזה? חלילה. זה עלול עוד להסב את הסטיגמה בחזרה אליהם. רגשות אשם זו הטריטוריה הבלעדית של הא-נורמליים.
אבל עדיין, יכול לבוא אדם ולשאול (שלמרות התיאור המפורט) האם יש 'חוק אצבע' שבאמצעותו ניתן להבדיל בין הנורמאלים לא- נורמאליים? ובכן, כן; החיים של הנורמאליים מאורגנים, מסודרים, הכל כפי שצריך להיות. ואילו אצל הא-נורמאליים חוגג הבלאגן. בלבול, כאוס. זה כאוס שנגרם להם כתוצאה מכך שהם מאמצים לבחינת עצמם את עיני הרוב הנורמאלי. רואים עצמם דרך אמות המידה של הרוב הנורמאלי.
אה כן, ועוד דבר, הם (הא-נורמאליים הם חסרי מזל. כן, המזל מחייך תמיד ורק לאלה שהם חלק מן הקונצנזוס. תגידו צירוף מקרים, תגידו קונספירציה (קולקטיבית תת הכרתית), איך שלא תבדקו את זה תראו שמזל וחוסר מזל נופלים באורח מופלא לשתי המחנות הללו. מזל לנורמאליים וחוסר מזל לא-נורמאליים.
ובכל סיבות אלה ואחרות – הא-נורמאלי תמיד ינסה לבחור להיות נורמאלי. אך גאולתו תגיע רק יבין היטב את העיוות הזה אצל רוב בני האדם- להיות שייך לרוב הצודק, ולהיות בינוני ושטחי וחסר ספק לגבי מה שהרוב מחשיב כחיים נורמאליים. – זה צד אחד של המשוואה של אפשרות גאולתו – ראייה נכונה של 'הנורמאליים'. הצד השני של גאולתו הוא בכך הוא צריך לקבל את גורלו ולהזדהות עימו. אך זה לא מספיק, עליו להיות נצר גאה לזן של אנשים שמהווים את הנפש או הנשמה של המין האנושי, בכל זמן נתון. ואז, ורק אז יוכל לראות בתוכו את היופי הפנימי וההרמוניה, את השקט והרוחניות העמוקה (שכל הזמן שכנו שם כפוטנציאל). נכסים שלא יסכים בשום פנים להחליפם עם המזל והסדר שבחייהם של הנורמאליים. עליו לזהות את זה בתוכו ולבחור בזה עם כל כולו ולהעדיפו על פני האלטרנטיבה (הנורמאלית), אחרת יחמיץ את חייו שלו (שכתוצאה מכך) יהיו תמיד מלאי סבל וייאוש.
גבריאל רעם 6.8.14