עצמי כיוצר.

תמיד ראיתי עצמי כיוצר.
אפילו כשלא ידעתי שאני יודע.
בהתחלה זה טיפטף,
אחר כך זרם, ואז, התפרץ.
וולקנו של עיבוד יצירתי של החיים.
רק אז הם נהירים משהו, ועוד
יותר; בעלי שאר רוח, בעלי ממדי עומק ומרחבי לא ידוע עלומים.
רק דרך היצירה החיים הם על באמת

ניתוח צילום (Photoanalysis) של סאלי מאן: שתי ילדותיה בטבע.

 

תמונה בטבע, 2 ילדות ליד טנדר ישן. בצד השני כלב. הן ניצבות במעין קרחת יער, כשממול ירק שכנראה מקיף את הקרחת. לידן על הרצפה, כלי איפור והתמרקות. האחות הגדולה מאפרת את עיניה של הקטנה.

הערה מקדימה:
בכל צילום רמה חיצונית ופנימית. מאחורי הרמה של מה שנגלה קיימת רמה של משמעות, או התרחשות פנימית. בכל צילום ישנן 'נקודות כניסה', מעין מפתחות שפותחים פתח לרמה של משמעות, (אם זה בצילום דוקומנטרי), או לרמה של המסר (אם זה צילום אמנותי, כמו בצילום שלפנינו). המפתחות הן מטאפורות. פרמטרים בצילום כמטאפורות למשמעות חבויה או מסר סמוי.
כך בשיר, ניתן לחדור לרמת עומק דרך הבנה של מרכיבים שיריים כמצלול, חריזה, דימויים, קצב, חזרה ועוד. כך גם בצילום, ישנם מרכיבים ויזואליים, היכולים להגיד משהו על הממד הנסתר.
בשורות הבאות אנסה לסקור כל אחד מן הפרמטרים הויזואליים שיכולה להיות להם הכוונה, או הבנה, מטאפורית.
ואלה המרכיבים:
– מיקומי אובייקטים בחלל הצילום.
– אורות וצללים.
– גבהים
– גדלים
– מרחקים
– זוויות פניה.
– אובייקטים: שתי הילדות, הכלב, הטנדר, הטבע, התמרוקים וכלי האיפור.

ולסיום, אנסה לסכם את המסר הכוללני או המתומצת שכל הפרמטרים הללו מצביעים לכיוונו.

2. מיקומים של אובייקטים בחלל התמונה:
א. הטבע: (הכוונה לירק בצד הקידמי המרוחק של הצילום).
הוא מקיף את זירת ההתרחשות, כמו משמש קהל או מעטפת להתרחשות על הבמה. (קרחת היער). יש כאן יחס דואלי לטבע, מצד אחד הטבע רחוק, לא מעורב, לא חלק מחייהן של הדמויות. אך מצד שני הוא נוכח. אך נוכח ממרחק ומסביב. כלומר, נוכח נעדר. מקיף ותוחם, אך בעת ובעונה אחת גם מאפשר למשהו להתרחש בחלקים בהם אינו שוכן טריטוריאלית (קרחת היער).
ב. הילדות:
ממוקמות בדיוק במרכז. כלומר, הכול מתרחש סביבן. הילדות התמימה שלהן (על כך בהמשך) היא מה שכל מה שקיים בצילום (בעלי חיים, הטבע, הטכנולוגיה האנושית ומכשירי התמרוקים) סובבים סביבן. הן מהוות כאן את הציר המרכזי. והיתר סטטיסטים.
יש כאן 2 שחקניות ראשיות והיתר תומכים ומהווים מסגרת לנוכחות ולפעילות שלהן.
כלומר, עצם הצבתן במרכז, מעניקה להן חשיבות רבה. הכל סובב סביבן. ומתרחש סביב קיומן ומעשיהן. ג. הטנדר, הכלב והתמרוקים וכלי האיפור והייפוי:
כל אלה מצויים בצדי התמונה, בצד אומר שהם לוקחים חלק במתרחש, אבל לא חלק מרכזי.

3. אורות וצללים:
יש כאן משחק מעניין בין אור וצל. הילדות מצויות כל כולן בתחום האור. (למעט כפות רגליה של הגדולה, המצויות בצילו של הטנדר). כלומר הן מייצגות את עולם האור: האמונה, התקווה והחיוביות.
הטבע, מואר בחלקו הימני וחשוך בשמאלי. כלומר, שוב דואליות: הטבע יכול להיות גם מאיים ולא נעים וגם עוטף את האדם בתמיכה וחיוביות.
גם הכלב מואר רק בחלקו, שוב דואליות. בעלי החיים המאולפים, הם חלק מן הטבע המאיים והלא ידוע, אך הם גם מאולפים ולכן הם תומכים באדם.
הטנדר לא מואר. הוא מצוי באפלולית. והאימפקט העיקרי שלו הוא בהטלת צל ענק על כלי האיפור והייפוי. (וכאמור, גם על כפות רגליה של הגדולה). כלומר, הטכנולוגיה המכאנית של האדם, מאיימת ומאפילה על ניסיונותיו הזעירים והזניחים (המיקום השולי של כלי התימרוק) להיות אסתטי, לשמור על תדמית נאה ומסבירת פנים. הטכנולוגיה המכאנית מופיעה כמאיימת גם על ניסיונותיו הפתטיים של האדם להתייפות ולהציג חזות של יופי כלפי חוץ. כמו כן, הצל מוטל גם על רגילה של האחות הבוגרת. (הרגליים משמשות כמטאפורה לאחיזה בקרקע המציאות). מה שמשדר כי אחיזתה של האחות המאפרת והמייפה – במציאות – מאויימת על ידי הטכנולוגיה שהמציא האדם.
כלומר, הצללים והאורות מייצגים אופטימיות ופסימיות. ושני אלה מצויים בדואליות וקונפליקט בתמונה. אמנם יחסית שטח האור גדול משטח החושך (צללית הטנדר), אך הצל שמוטל מאיים ונוטע תחושה של חוסר וודאות (חרדה).

4. גבהים:
גובה מייצג תקווה, אופטימיות, חשיבות (ככל שמשהו גבוה יותר בצילום כך הוא מייצג שהוא חשוב יותר מאובייקטים הנמוכים ממנו), אך בעיקר גובה מייצג חיוביות וטוב, בעוד שנומך מייצג משהו פחות טוב ופחות חיובי.
הטבע (הירק שרואים בצד המנוגד בצילום), הוא הנקודה הגבוהה בצילום, מתנוסס מעל כולם. כלומר, הוא היה והוא הווה. הוא מחוץ להתרחשות האנושית, ומעליה, משהו גבוה ובלתי מושג.הוא הטוב, אך טוב שנמצא מחוץ להקשר של האדם.
למעט הירק שמייצג את הטבע, ראשה של האחות הגדולה הוא הנקודה הגבוהה ביותר. היא נותנת את הטון, היא מייצגת את האספקט הבוגר, הפעיל, והמנתב במין האנושי. ראשה הגבוה מייצג את המודעות האנושית לכוון ולשלוט על מה שקורה, וברגע זה היא מרכינה ראשה, כדי להכניס את הקטנה לעולם הבוגרות, על ידי איפור פניה, ובכך היא שמה עליהם מסכה חברתית.
הכלב והטנדר מייצגים את קו הביניים והאמצע של התמונה, כלומר חשיבותם בצילום פחותה מזו של הטבע ושתי הדמויות. אך הטנדר כמעט מגיע בגובהו לגובה ראשה של הבוגרת, והוא מצוי בגובה ראשה של הצעירה. כלומר, חשיבותו בחייהן של הילדות גדולה בהרבה מזו של ידידו הנאמן של האדם. הטנדר נברא על ידי האדם, אבל הוא מעל יצורי הטבע כמו הכלב, והוא מאיים על ההגמוניה של האדם, חשיבותו כמעט עולה על היכולת של האדם להיות מודע להנהיג את חייו בעזרת תבונתו (הראש).
כלי התמרוקים והייפוי הם הנמוכים ביותר בתמונה, ושוב זה מייצג את ניסיונותיהן הפתטיים של הדמויות לזכות בדימוי עצמי גבוה (יופי), נוכח הטנדר (הדומיננטיות של הטכנולוגיה שהמציא האדם), שמיתמר מעליהן.

5. גדלים:
מקטן לגדול:
– כלי התמרוקים והייפוי.
– הכלב
– שתי הילדות,
– הטנדר,
– הטבע.

גודל מייצג עוצמה וכוח. וככל שמשהו גדול יותר כך ישדר שהוא חזק, שולט ומשפיע.
כלי ההתמרקות והייפוי מגוחכים בקטנותם, נוכח הגודל של הטנדר הענק (בנסיעה לאחור הוא יכול לדרוס אותן בקלות). כלומר, הטכנולוגיה המכאנית מאיימת על הניסיונות של האדם לשמור על חזות אסתטית.
הכלב שמייצג את עולם החי האורגאני של הטבע, מופיע כאן כקטן למדי. כלומר, החי בטבע אינו משמעותי בחיי האדם. אין לו כוח להשפיע ולשלוט כמו הטכנולוגיה שהמציא האדם. הכוח והשליטה מצויים בידי האדם על בעלי החיים ולא להיפך.
דמויות הילדות גדולות למדי, למרות שמדובר בילדות קטנות. כמו יש בהן עוצמה ויכולת לשלוט על הסובבים, אך שוב, הן מתגמדות בפני אחורי הטנדר האימתני. הטכנולוגיה שולטת גם עליהן.

6. מרחקים (פרוקסימיקה):
מרחק מייצג את זיקה ואינטימיות. ככל שמשהו רחוק מאיתנו כך הוא פחות חלק מן החיים שלנו. ריחוק פיסי משדר ריחוק נפשי וקיומי. מה שקרוב אלינו פיסית, מהווה חלק ממרקם חיינו. קירבה בין אובייקטים משדרת זיקה קרובה. ריחוק משדר חוסר רלוונטיות וניכור.
שתי הילדות רחוקות מן הטבע, ומן הכלב. הכלב, כחוליית ביניים בין הטבע הפראי לבין האדם. הכלב המבוית מייצג את אותו החלק בטבע אותו הצליח האדם לאלף. כלומר, הטבע המאולף לא משחק תפקיד בחייו של האדם. הוא אינו חלק מחייו, הוא מצוי ברקע לא יותר. שלא כמו הטנדר והתמרוקים המצויים קרוב מאוד לילדות כך יוצא כי הטכנולוגיה האנושית וניסיון האדם לשלוט בחייו והופעתו, הנם משמעותיים יותר מאשר מה שטבעי ואמיתי (הכלב והירק).

7. זוויות פניה.
הטנדר פונה כלפי הילדות, בצידו האחורי, הכלב פונה לילדות בצידו הקדמי. אך שתיהן מפנות גב למה שמאחוריהן ופונות רק האחת כלפי השנייה. יש כאן שדר, או מסר של ניכור והתעלמות של האדם מן האקולוגיה והטבע, וריכוז והתרכזות בעצמו ובחברה האנושית. הטבע החי מתייחס לאדם (הכלב), אך האדם מתעלם מהן.
ואפשר אולי להעיר כי גם הטכנולוגיה הנה קרה ואדישה לאדם, כי היא מפנה כלפי את הצד האחורי שלה…
זו תמונה המדיפה תחושה של ניכור. אין יחס הדדי בין האובייקטים (למעט הילדות, אבל על כך בהמשך), וכל הפניה של חזית נתקלת בהפניית גב, כל ניסיון לקשר – בהתעלמות.

8. האובייקטים הדמויות:
א. הילדות:
מדובר על שתי ילדות קטנות שאמנם מלובשות בשמלות, אך הופעתן רחוקה מלשדר טיפוח והקפדה על ניקיון. מה שעומד בסתירה לעיסוק במירוק וטיפוח על ידי איפור. הקומבינציה בין המראה החיצוני המוזנח מעט (התסרוקת המרושלת שלהן), והעיסוק שלהן באיפור וטיפוח המראה החיצוני, יוצר דיסונאנס ופרדוקס נוסף.
יציבה:
שתיהן עומדות ביציבה מאוד זקופה, דבר זה מקרין בטחון עצמי ודימוי עצמי גבוה. כלומר הן חשות בטוחות בעצמן במה שהן עושות.
ראש:
ראשה של הקטנה מוסב הצידה, ספק במיאון, ספק בסתם בהייה. אך כך או כך, היא לא שותפה פעילה לעיסוק של אחותה. ועם זאת היא פסיבית, לא מתנגדת, נותנת לה לשים את המסכה החברתית, ללא התלהבות, אך גם ללא התנגדות, במעין אדישות כלשהי.
ראשה של הגדולה מורכן בשקדנות, בריכוז ובתשומת לב. כל כולה מרוכזת בעבודה של הכנת הקטנה לכניסה לעולם המסכות של המבוגרים.
הגוף:
הקטנה עומדת במעין דום מתוח, צייתנית ונוקשה, הגדולה אף היא עומדת בצורה נוקשה, ראשה מורחק מעט, כמו כדי לקבל פרספקטיבה בעבודה החשובה שהיא עושה.

למעשה אין ביניהן שום יחס אישי, רק תפקוד. הן מסורות למשימה. והמשימה: להיות יפה. וכאן יש פרדוקס נוסף: הן ילדות אבל עוסקות בעיסוק מובהק של מבוגרות. הן ילדות אך במקום להיות משוחררות ומלאות שמחת חיים, הן קפואות, רציניות ונוקשות, מסורות למשימה.
הפרדוקס השני הוא עצם העיסוק בהתייפות. שזה עיסוק נשים שהגיעו לגיל הבגרות המינית ולא של ילדות.
למעשה הילדות מפנות גב ועסוקות בעצמן, אבל זה לא עיסוק שיש בו זיקה אנושית, אלא עיסוק של טיפול ושימוש. אין התייחסות אישית האחת לשנייה, אלא עיסוק קר שהעיקר בו הוא הם חפצים, והמטרה אינו תקשורת אלא הצבת מסכה משופרת כלפי החברה.
היחס בין הדמויות הוא בעייתי, הגדולה מנסה להשתלט על הקטנה, וזאת רואים על פי זה שהיא תופסת את הקטנה בחולצתה, כדי שלא תפריע. ואילו הקטנה לא משתפת פעולה באופן אקטיבי, והטית ראשה הצידה מראה שהיא שותפה סבילה, אך לא חלק מן העניין.
הן לבושות לבן וורוד, שהן צבעים אופטימיים ושערן גולש. הן יחפות. שלושת אלה מקנות להן מראה של פיות. ילדות טבע זכות. אך זה רק מעצים את הפרדוכס בין הילדות הזכה והחיונית ובין העיסוק הרציני, הכבד והתפקודי של לשים מסכה על הפנים.

כך שיש לנו כאן עסק עם שתי ילדות שבמקום להיות ילדות שובבות ועליזות הן גויסו כבר למחנה המבוגרים: להיות עסוקות, תפקודיות ובעלות מסכה מלוטשת. הן ויתרו על הילדות למען המסכה החברתית.
יש כאן אובדן הילדות, בגלל המסכה החברתית.
הן בטבע אך הן מתעלמות ממנו. מסורות למעשה המלאכותי של להיות יפות ולהיות מבוגרות טרם זמנן.
ב. הטנדר:
הכיעור שלו מאוד מודגש. הכול חלוד וזקן. ושוב פרדוקס, במקום מספרים על לוחית הרישוי, מילה: גורדיאס', (נהדר). שזה גם שם הצילום. האמירה היא אמירה צינית ומתייחסת לכך שהטכנולוגיה המכאנית שיצר האדם מדיפה כיעור וכיעור משדר דברים שליליים, כמו רוע וכו'. (כפי שיופי אמור לשדר טוב וזכות וכו').
הטנדר מייצג את האספקט הרע של הטכנולוגיה שיצר האדם. אך עם זאת, מבחינה רשמית הוא אמור דווקא לייצג משהו טוב. כי הטכנולוגיה הומצאה כדי לעזור לאדם. וזה מה שמובע במה שכתוב על לוחית הרישוי.
ג. הכלב
גם כאן דואליות: הוא ידידו הטוב של האדם, אך כאן הוא עומד בתנוחה שהיא ספק תקיפה ספק פחד. מה שמראה שהטבע המאולף הוא משהו שהאדם אמנם שולט בו אבל גם לא יכול לסמוך עליו. יש כאן יחס מעורב: גם מצד הטבע המאולף כלפי האדם, וגם מן האדם כלפי הטבע המאולף.
ד. התמרוקים וכלי הייפוי:
הם נראים מעוצבים ונאים. מקרינים תקווה לאיכות אסתטית בחיי האדם. אך הם זרוקים על הרצפה, כמעט מתחת לגלגלי הטנדר ורגלי הילדות. מפוזרים בחוסר סדר.
וכך בעצם אומרת לנו הצלמת שאמנם בזה עוסקות הילדות, וזה כל עולמן (השאיפה להתקבל לחברה דרך היות יפה), אך למעשה מדובר במעשה זניח ולא חשוב.

9. לסיום:
זו תמונה של דואליות ופרדוכסים
אין קשר וזיקה בין האובייקטים והדמויות. האחד מנוכר לשני. והיחיד שאינו מנוכר, הוא הכלב, המביע תוקפנות ופחד.
ואם יש זיקה היא בין שתי הילדות זו זיקה של פונקציונליות קרה ושימושית. הן עסוקות בלהיות יפות. הן מכינות עצמן, כבר עכשיו, לשוק המסחר האנושי. הן אמנם ילדות והן יפות ולבושות בצבעים אופטימיים ולכאורה יכולות לחגוג את חייהן הצעירים בחיק הטבע והאחת עם השנייה. אך הן עסוקות כבר במשחק ההצלחה בחיים החברתיים. ניסיון לזכות בנקודות קרדיט בתחרות הקיום.
הן לא ממצות את הנאיביות והיופי של ילדות בחיק הטבע. כל אלה יחמסו לגיוס בשורות התחרות החברתית.
זו תמונה בעלת צבעים אפורים. אין שם שדרים של ידידות או שמחת חיים. הכלב נראה תוקפני, הטנדר מכוער ומאיים. כלי התמרוקים מושלכים בחוסר סדר על הקרקע והילדות אטומות האחת לשנייה ולסובב אותן. פניהן ריקות מהבעה. כל שחוגג כאן הוא תפקוד בשדה ההצלחה החברתית. להתקדם בסולם הדרגות של החברה, שם יופי נשי מהווה מטבע עובר לסוחר.
המסר עגום, פסיבי ופסימי. יש כאן מבט מפוקח וחודרני באשר לטבע האנושי ומה שקורה לו בחברה האנושית.

ביבליוגרפיה על פוטואנלסיס
Pictures and Metaphors – Literature on the Interpretation of Graphic Material
Akeret, R. U. (1973). Photoanalysis: How to Interpret the Hidden Psychological Meaning of Personal and Public Photographs.
Ball, M. S. and Smith, G. W. H. (1992). Analyzing Visual Data. Qualitative Research Methods series, Vol. 24. London: Sage.
Collins, E. C., & Green, J. L. (1990). Metaphors: The construction of a perspective. Theory Into Practice, 29(2), 71-77. (The whole issue is on theme of metaphors.)
Edwards, J. L. and Winkler, C. K. (1997). Representative Form and the Visual Ideograph: The Two Jima Image. Editorial Cartoons. In: The Quarterly Journal of Speech, 83, 289-310.
Erickson, T. D. (1990). Working with Interface Metaphors. In B. Laurel (Ed.), The Art of Human-Computer Interface Design (pp. 65-73). New York: Addison-Wesley Publishing Company, Inc.
Feistein, H. Meaning and Metaphor. It can be purchased by sending $22.00 plus shipping to: Metapress, 5155, Tehachapi Way, Antioch, CA 94509
Harper, D. (1994). On the authority of the image: Visual methods at the crossroads. In: Denzin, N. and Lincoln, Y. S. (eds.). Handbook of Qualitative Research. London: Sage.
Kress, G., van Leeuwen, T. (1996) Reading Images. The Grammar of Visual Design London and New York: Routledge.
Lakoff, G., and Johnson, M. (1980). Metaphors We Live By. Chicago: University of Chicago Press. (an excellent starting point for any work with metaphor and its impact).
Lakogg, G. (1987). Women, Fire, and Dangerous Things: What Categories Reveal about the Mind. Chicago: University of Chicago Press.
Michael S. Ball and Gregory W. H. Smith (1992). Analyzing Visual Data. London: Sage. ISBN 0-8039-3435-1. For details: http://www.sagepub.co.uk/books/details/b003148.html
Prosser, John. (1998) Image-based Research. In: A Source Book for Qualitative Researchers London: Falmer.
Scribner, S. (1986). Literacy in three metaphors. In N. Stein (Ed.), Literacy in American Schools: Learning to Read and Write (pp. 7-22). Chicago: University of Chicago Press.

 

אוה, הנעורים…

אוה, הנעורים, הו הנעורים – כה יפים הם על רקע הזיקנה.
הו הזיקנה, אוה, הזיקנה, כה מכוערת היא על רקע הנעורים היפייפיים.
הנעורים של אחד/ת יותר דומים לנעורים של אחרים,
מאשר לזיקנה שעוד תגיע, של עצמם.
כאילו לא אותו בנאדם….
השמות שעושה בנו הזיקנה הן לא פחות מאכזריות.
לא פחות מנוראות.
היא זוחלת, כה לאט, כה לאט, כה לאט;
(כאילו לא רוצה להפריע…)
כל שנה משחיתה עוד יותר את צורתנו.
כמו נייר ישן שמקמטים לפני שזורקים.

פוטואנלסיס, ניתוח שפת גוף בצילומים.

https://gabyraam.wordpress.com/category/ניתוח-צילומים-פוטואנלסיס/

 

.

ניתוח שפת גוף בצילומים וקטעי וידאו – גבריאל רעם.

https://www.facebook.com/%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C-%D7%A8%D7%A2%D7%9D-%D7%A9%D7%A4%D7%AA-%D7%92%D7%95%D7%A3-%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D-106523274274013/?modal=admin_todo_tour

.

גבריאל רעם – שירים.

https://www.facebook.com/%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C-%D7%A8%D7%A2%D7%9D-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-106627337617058/?modal=admin_todo_tour

גבריאל רעם: "מסע אל הישות הפנימית" – לגאול את הנפש. ספר דיגיטלי חדש:

היצר -צועק.

הגוף -מדבר.
הנפש – לוחשת.
והישות הפנימית – שותקת.
כי היא – היודעת

*

מסע אל הישות הפנימית – לגאול את הנפש.
https://www.mendele.co.il/product/masaelhayeshuthapnimit/…

MENDELE.CO.IL

 

***

תוכן העניינים

הקדשה
מבוא
הקדמה

חלק ראשון: פנימה.
א. הפילוסופיה של הישות
ב. מסע אל הגלעין הקשה
ג. גלעין וקליפות
ד. הגשמת הישות

חלק שני: בפנים.
ה. על האותנטיות
ו. הילד הפנימי
ז. חיים פנימיים
ח. ישות ומהות
ט. להיות טבעי
י. האש שבפנים

חלק שלישי: מה שישנו, מה שחסר ומה שביניהם.
י"א על האמת והישות
י"ב על האין שמסביב לישות
י"ג על המסתורין שמסביב לישות
י"ד מישות לישות
ט"ו לוחם הישות הפנימית

רשימה כתבים וכותבים שהשפיעו
ביבליוגרפיה
הדפסה שניה.

***

מעין הקדשה (ארוכה מן המקובל)
"מי ייתן ואלוהי האהבה והחמלה, יעניק לי ולכל אלה שיקראו ספר זה – את האמת בעזרתה נמצא ונהיה מודעים – לאמת שבתוך עצמנו"
(מייסטר ארקהרט)
*
למרות שלכאורה אנו חיים בחברה מתירנית, משוחררת ודמוקרטית, הרי שמתחת לפני השטח זו חברה מאוד קונפורמית, המפעילה עלינו מכבש של לחצים לנהל את חיינו על-פי נורמות מקובלות. ("מה עוד לא התחתנת?", "מה, עוד לא החלפת את המכונית?", כמה זמן לוקח לך לעשות תאר ראשון"?) במצב זה מוצאים עצמם רוב בני האדם מיישרים קו עם תביעות החברה, גם במחיר של וויתור על האותנטיות האינדיווידואלית. אין להכחיש שמחיר זה אינו נתפש כגבוה במיוחד עבור אנשים מסוימים, (אלה שנוח להם בחיקה החמים והמגונן של הקונפורמיות החברתית).
הבעיה מתעוררת אצל אותם אנשים שהחיכוך המתמיד בין הקול הפנימי של עצמיותם לבין קולה הרועם של המכונה החברתית -שוחק אותם. המפגש של נפש ייחודית ורגישה עם הקומיסר החברתי הקשוח והתובעני הוא מפגש בין דוד וגוליית, שבו לרוב גוליית יוצא מנצח. דוד נותר שבוי, כלוא בטראומה נפשית למשך כל ימיו.
מה יכולה החברה להציע ליחיד המבולבל והאבוד, החי את חייו בהרגשה של החמצה במקרה הטוב, או המשוכנע שמשהו לא בסדר אתו – במקרה הרע?
אפשרות אחת שהחברה נוטה להמליץ עליה היא לגשת לייעוץ פסיכולוגי. אולם הפסיכולוג, במקרים לא מעטים, עלול להתגלות כמי שמתפקד על תקן של שליח החברה המנסה ל'החזיר בתשובה' ו'לתקן' את סטייתו של היחיד מן התקן הנורמטיבי שנקבע על ידי החברה. הגישה הרווחת גורסת, שאם יש לך בעיה עם החברה משהו לא בסדר אצלך ולא אצל החברה ומי שדורש תיקון זה אתה ולא החברה. הטיפול הפסיכולוגי אינו מנותק מהחברה במסגרתה הוא מיושם ולכן יש בו משום שיקוף של הלכי הרוח המקובלים עליה. האם כוונתו הטובה של הטיפול הפסיכולוגי עלולה להחטיא את המטרה בכך שאין הוא מסייע ליחיד לחזק את מה שייחודי אלא מנסה לעזור לו לגבי הבעיות שהוא סובל מהן. אך יכול להיות שהבעיות הנפשיות שלו הם זה צד הצל של הייחוד… ואם עזרת לגבי הבעיות, האם באותו הזמן לא חסמת באיזושהי דרך את התפתחות של מה שייחודי בו?
דרך אחרת שהחברה מוכנה לאפשר לחריגיה היא של תיעול התסכולים האישיים לערוצים אומנותיים, המאפשרים ביטוי לגיטימי של אמירה אינדיבידואלית נוקבת. בחסות חופש הביטוי האומנותי מותר ליחיד לנקז החוצה משקעים נפשיים החורגים מהנורמה ולתת ביטוי לעולמו הפנימי הייחודי ולהשקפות אישיות קיצוניות. האומנות הנה מפלטם של הרבה נון-קונפורמיסטיים, אבל אלף – לא כל אחד יכול להפוך לאמן, ובית – זוהי ככלות הכל מעין גלות אליטיסטית המוכרת על ידי החברה, מתוגמלת על ידה ובאיזה שהוא אופן גם מוכתבת על ידה. (ועל כן ככל שהאומן מבקש להביע אמירה ייחודית ועמוקה יותר, כן יהא עסוק בלשבור את הקונוונציה האומנותית שקדמה לו, כדי להתחמק מן התכתיב המאפשר אמירות הקיימות רק בתוך חופש יחסי). אך הבעיה של אותם יחידים לגבי האמנות, היא הסלקציה הקיצונית, מתוך 100 הפונים לאמנות רק עשרה אולי יעסקו בזה, ומתוך העשרה אולי אחד יזכה להצלחה, כלומר יצליח להתפרנס מאומנותו.
האפשרות הקונבנציונלית הנוספת שהחברה מעניקה לה לגיטימציה, היא התכנסותו של היחיד תחת כנפיהן החוסות של תת-תרבויות, מסגרות המציעות מעין תיקון נפשי-רוחני או נחמה דתית-רוחנית, כמו חזרה בתשובה או מסגרות שונות כמו סופיזם , קבלה, זן בודהיזם, סיינטולוגיה, הדרך הרביעית, אנתרופוסופיה, תקשור ועוד. ושאר קבוצות רבות ומגוונות של העידן החדש. הבעיה כאן היא, שיחיד החש שמילט נפשו מן האיום של הקונפורמיות החברתית, מוצא עצמו בתוככי התת-תרבות בה בחר -משועבד לקונפורמיות ולנורמות הדוקות לא פחות.
ספר זה מוקדש לאלה שלא מכרו את ניצוץ הייחודיות שלהם בנזיד ההכרה והקבלה החברתית, והמשלמים על כך מחיר כבד. למי ששימרו בתוכם את הכאב משום שלא יכלו, לא רצו, או שהיה להם קושי, לקבל את סמי ההרגעה ואת משככי הכאבים שמציעה החברה, בדמותן של אותן 'שמורות טבע' שונות: הדת, האומנות והטיפול הפסיכולוגי. ליוצאי-הדופן, לאאוטסיידרים, לנון-קונפורמיסטים, לאלה שלא השתלבו, שנפלטו ממסגרות. וגם לרבים אחרים שנכנעו כלפי חוץ לתכתיבי החברה, והמנהלים חיים רגילים לכאורה, אבל נשחקים מבפנים כל יום ושעה שעה, בשל הדיסוננס בין מה שהם מרגישים בפנים לבין דרך החיים הקונפורמית שלהם.
לכל מי שמרגיש כמו משולש הכלוא בתוך ריבוע – מוקדש ספר זה.

מבוא

"יש אנשים השואפים לצאת מגדר עצמם ולברוח מתוך האדם. זוהי שטות ורעות רוח: תחת להיפך למלאכים, הם נהפכים לחיות; תחת להתעלות, הם משפילים את ערכם. – האדם היודע ליהנות מישותו כהלכה וביושר, הוא הגיע לשלמות מוחלטת וכמעט אלוהית"
בחקר רוחניות באקדמיה, ישנם יותר ויותר חוגים שמעניקים תאר B.A. בחקר רוחניות ומיסטיקה. (וזאת אולי בגלל המספר הגבוה של אנשים שמצהירים על עצמם כרוחניים, או נוטים אחר רוחניות).
(צריך לציין שאמנם ישנה עליה כמותית במתעניינים ברוחניות, אך מה רמת האיכות של הנרשמים ללימודים, זו כבר שאלה אחרת).
ואחד מן הדברים שמתחילים להתברר לחוקרים המלמדים בתחום הוא שאפשר להגיד שהרוחניות של עכשיו באה להחליף את הדתיות של פעם. ישנם מספר שינויים באשר לרוחניות שמאפיינים את התקופה המודרנית, בניגוד לכל אלפי השנים שהיו קודם. לאחר הפגאניות, הדת והאלוהים שנמצא מחוץ לחיים – היו השינויים הבולטים, רוחניות לא הוזכרה, רק דת. ואלוהים, כאמור, היה אמנם פרסונלי, אבל הרחק גבוה למעלה, ויש לקוות שהתפילות שלנו יגיעו אלי.
היום זה אחרת, במקום להיות דתיים, כאמור, יותר ויותר אנשים בתרבות המערבית, מעדיפים לכנות את עצמם בשם רוחניים. משהו יותר אמורפי, יותר אינדיבידואלי, אך הכי מעניין הוא שרוב האנשים הללו, אם הם מדברים על אלוהים, הם מדברים על אלוהים ששוכן בתוכם, או שבתוכם קיים שגריר שרק דרכו ניתן להגיע לישות גבוהה. האלוהים שבתוכי , החלק האלוהי שבי, הנקודה הכי פנימית שבי היא שיכולה לברוא את המציאות הרוחנית. החלק הכי פנימי שבי הוא שבורא את המציאות.
רוחניים רבים בכלל לא מאמינים באלוהים, וברגע שאלוהים בתוכנו, הכול נורא אינדיבידואלי. המסע הוא פנימה לא לעבר נקודה גבוהה ובלתי מושגת (אלוהים).
במקום דיבורים על ציות עיוור לצווי האלוהים או לצוויי נציגיו – באים דיבורים על הנפש, הנשמה, הפסיכה שלי.
לפני הרוחניות באה הפסיכולוגיה ודחקה את רגלי הדת ("הדת היא אופיום להמונים" אמר פרויד). אך קרל יונג היה הראשון, שצמצם את הטריטוריאליות הכמעט אבסולוטית של פרויד על חיי הנפש וניסה למזג אותה (את הפסיכה) עם רוחניות. בעיקר רוחניות פנימית. מאז יונג צמחה רוחניות חדשה זו של ניסיון להגיע לנקודה הפנימית, לישות, הן על ידי מדיטציה, יוגה ועוד, דוחקים את הדומיננטיות העצומה של הפסיכולוגיה בשליטתה עד כה על הפסיכה האנושית. הגישה הרוחנית כיום ניגשת לפסיכה, לנפש בגישה פחות אנליטית. ומתחשבנת (עם ההורים בעיקר) ויותר של רצון לתת לה מקום בתוכנו ולהתאחד עימה.
היחס לחיים הפנימיים (כל מה שאינו פיסיולוגי), נשלט שנים רבות על ידי הדת. ובצורה מאוד דומיננטית לעיתים. בתחילת המאה באה הפסיכולוגיה ודחקה את רגלי הדת לטובת גישה אישית המתבססת על חיי הילדות של האדם, שם, כך האמינו, מתעצבת הפסיכה. אך בימינו, ומאד שנות הששים של המאה ועשרים. הפסיכולוגיה פסקה מלהיות השאמאן המודרני. וחל פיחות רציני במעמדים של פסיכולוגים. ומזה כשלושים שנה זו עת הרוחניות. וכאמור הגישה השלטת ברוחניות זו, היא למצוא את האלוהים בתוך האדם. בנפש, בישות הפנימית.
ואכן, בספר זה הכול נוגע לישות ובישות, מגיע לישות ומשתדל להישאר עמה.

הספר מתחלק מבחינה מבנית לארבעה חלקים: בכל חלק מספר פרקים, כל פרק עוסק בנושא אחר, אך כולם תחת קורת הגג של נושא הפרק. כדי להבהיר את המכנה המשותף – בתחילת כל פרק ישנן מספר מלות הכנה לקראת החמר בפרק, המלים הללו מכונסות תחת כותרת בשם: "רעיון מרכזי", ושם ישנו הסבר קצר אודות המשותף לחומר בפרק.
מה מטרת הספר? האם לאפשר דרך חיים טובה יותר? צודקת יותר? רוחנית יותר? לא ולא. הספר הזה אינו מתיימר לשפר או לתקן את החיים של אף אחד. אם יש לספר זה מטרה, הרי שמטרתו להקנות דבר אחד בלבד, מודעות. מודעות לגבי הישות ולגבי החיים בהעדרה. מודעות לגבי הישות למי שאינו מודע. וחיזוק המודעות לגבי הישות, למי שכבר מודע.
אם הייתי צריך לשייך את הספר וסגנונו לז'אנר מסוים הייתי אומר שזהו ספר מסע.
(…"תחושה אישית זו של אובדן ואי שקט… הביאה את קרואק להאמין באפשרויות הגלומות בתנועה, ולחיבור עם אמונת הכיסופים האמריקאית ההיסטורית בתנועה כאמצעי לשינוי עצמי. למן "שירת הדרך הפתוחה" של וויטמן ועד הרומן הפוסט אפוקליפטי הזוהר בקדרותו של קורמאק מקארתי "הדרך" (2006) , הנרטיב של הדרך תמיד מילא תפקיד מרכזי בייצוג התרבותי שהעמידה אמריקה לעצמה. כשקרואק מתאר במחברת מ1949 את עלילת הרומן השני שלו בדרכים, הוא אומר "מעין מסר מאלוהים המעניק כיוון בטוח". הדרך עתידה להעסיק את קרואק מתחילתם ועד סופם של חיי הכתיבה שלו". )

על פניו אולי לא נראה כי זהו ספר מסעות, אך לא זו בלבד שכזה הוא – אלא שמסע זה הוא מסע אינטימי, כי הוא המסע של חזרה הביתה. שהרי ישנם שני סוגים של מסעות: המסע הרחק מן הבית, שהוא מסע של בריחה, מסע של פנטזיה, ומסע של חזרה הביתה. הבית האמתי הוא בפנים ועל כן המסע פנימה, הביתה, הוא המסע האינטימי. המכנה המשותף לכל הפרקים שבספר הוא המסע הזה, המסע הביתה.
בית הוא מקום שיוצאים ממנו על מנת לחזור אליו… בית הוא מקום שבו אנחנו מתאחדים עם עצמנו. רחוק מן הבית אנו בגלות (ראו בהקשר זה את ספרי הקודם: "החיים, רשימות מן הגלות")- ובגלות יש רק געגועים, כמיהה. אמנם, ניתן לנסות ולספק את הכמיהה על ידי תחליפים כמו מזון, מין, ידידות, עבודה, קריירה, לימודים דת וכו', אבל הדרך היחידה לנהוג עם הכמיהה היא להפוך מגולה לצליין, לנטוש את החוץ, להפוך את פנינו ולהתחיל לנסוע פנימה. להתחיל את המסע המסתורי והמופלא מכל המסעות, את "המסע אל הישות הפנימית."

הערה: התלבטתי רבות לגבי תרגום המילה Sein מגרמנית, וbeing- מאנגלית. בתחילה תרגמתי "הוויה" אך לאחר שנפל לידי ספרו של ד"ר אברהם מנסבך "קיום ומשמעות" -על היידגר. ולאחר שיחה עמו, שוכנעתי כי השם ישות הנגזר מ'יש' מתאים יותר לכוונתו המקורית של היידגר, (שהוא הכהן הגדול, או בעצם הנביא הגדול של נושא הישות).
ודבר נוסף, הישות הפנימית הינו מונח ייחודי לגישה של כותב ספר זה, בפילוסופיה אנו מכירים את המושג ישות, אך לא את המושג ישות פנימית. המילה לא חשובה, חשובה הכוונה, והכוונה למשהו גבוה בתוכנו, שניתן באותה מידה לכנות אותו בשמות: נשמה, רוח Spirit, נפש, הילד הפנימי ועוד. שמרתי לעצמי את החופש להשתמש בשמות הללו באופן חופשי בהתאם לתוכן שבו עוסק הפרק.

*

"המסע לקראת מה שראוי שנשאל על אודותיו אינו הרפתקה, אלא שיבה הביתה".
מרטין היידגר

*

מבוא למהדורה הנוכחית:
הספר יצא לאור לפני יותר מעשור תחת שם עט. הגרסה הנוכחית עברה שיפורים, שינויים, תוספות ומחיקות רבות. וזאת בעיקר כדי להתאימה לרוח הזמן. כמו כן, היו קטעים רבים שלא נכנסו למהדורה הראשונה, וחלקם נכללים במהדורה הנוכחית. התוספות וההשמטות של קטעים מגיע לכדי 50% מכלל המהדורה הראשונה. כך שבמידה לא קטנה, זה ספר חדש שמתבסס על הספר המקורי: "מסע אל הישות הפנימית," שיצא לאור בשנת 1999
זו תפיסתו של המחבר, שהספר אולי הגיע מוקדם מידי. ואילו עתה, בעקבות מה שנכתב בתחילת המבוא, שעכשיו, שיש עניין כזה גדול באלוהים שבפנים, בעצמי הגבוה, ובנפש, אולי עכשיו (ועם כל העדכונים, ההשמטות והתוספות ההכרחיות) – יהיה תואם רב יותר בין התקופה ותחומי העניין של אנשים רוחניים, ובין התכן העכשווי של הספר.
גבריאל רעם. הוד השרון

מרץ 2020

*

 

מה שכולנו זקוקים ללמוד אותו באופן נואש הוא ש(ה)מקום… שאפשר לחזור אליו הביתה נמצא בתוכנו, במרכז ישותנו. אינך יכול להגיע לשם על ידי הליכה החוצה, אלא רק על-ידי חזרה פנימה. ראינו אנשים העושים כל דבר אחר על מנת למצוא את המהות, פרט להיפתחות לעולמם הפנימי. הם מנסים למצוא אחדות דרך בניית בתי חלומות, מציאת תחביבים משותפים, קניית דברים, הבאת ילדים לעולם, ועבודה משותפת, אך אף אחד מהללו לא יפעל בלי התחברות למהות הפנימית. אנשים רבים בתרבות זו חולים בלבם באורח חשאי מכיוון שיש להם הכל פרט להתחברות עם מהותם".
ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" (הוצ' אחיאסף, 1996 עמ' 44)

.

פתיחת קבוצה חדשה, ללימודים אזוטריים אודות התפתחות אישית ועבודה פנימית.

ברצוני לבשר על פתיחת קבוצה חדשה, ללימודים אזוטריים אודות התפתחות אישית ועבודה פנימית. העבודה בקבוצה תהיה מבוססת לא רק על ידע קיים, כי אם על ידע חדש.
הפגישות תחלנה בחודש מרץ, ביום ה' 26.3.20 ותתקיימנה בהוד השרון.
תאריך אחרון להרשמה: 23.3.2020
פרטים נוספים (שעה, עלות, כתובת וכו' תמסרנה במייל): Gabyraam89@gmail.com
אפשר גם בנייד: 0505208907
מידע אודות החומרים והאוירה הכללית, אפשר לקבל דרך הקישורים הבאים:
http://www.hagut.net
http://www.cw.hagut.net.
(באנגלית): https://www.facebook.com/consciousnessway/
https://www.facebook.com/%D7%90%D7%90%D7%95%D7%98%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%9D-122739594482649 https://www.facebook.com/search/top/?q=%D7%94%D7%9E%D7%9B%D7%95%D7%9F%20%D7%9C%D7%A9%D7%A4%D7%AA%20%D7%94%D7%92%D7%95%D7%A3%20-%20%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C%20%D7%A8%D7%A2%D7%9D&epa=SEARCH_BOX/

רשימת ספרי:
https://www.e-vrit.co.il/Author/2178/%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%9C_%D7%A8%D7%A2%D7%9D
גבריאל רעם