ארכיון תג: עדיני הנפש

מקסם השווא של הנורמליות

קו עמוק ובלתי נראה חוצץ בין הנורמאליות לא-נורמאליות.
הקו יכול לעבור במשפחות, בכיתות, בחדרים במקומות עבודה, בין שני ידידים ועוד ועוד.
אך הוא גם עובר בתך הא-נורמאליים עצמם; הם מתלבטים, לא שלמים עם הא-נורמאליות שלהם. התלבטות שלא קוראת לנורמאליים, הם שלמים במאה אחוז עם הנורמאליות שלהם. הם גם לא יאפשרו דריסת רגל לאדם שמייצג אי נורמאליות בחייהם (אלא אם כן הוא נמצא בפיקוח של מישהו מוסמך…).
רוב הא-נורמאליים היו מתחלפים ברצון עם הנורמאליים. ואילו הנורמאליים לא היו מתחלפים בשום פנים ואופן. הנורמאליות שלמה עם עצמה, שקטה, שבעה, מרוצה: "הכל בסדר, הכל כפי שהוא צריך להיות, ואנחנו במקום הנכון", וכדי להגן על הנורמאליות (מפני הא-נורמאליות) – הא-נורמאליות מתנהלת תחת פיקוח הדוק, (גם אם לא רשמי) מצד סוכני הנורמאליות… (אך על כך בהרחבה במאמר אחר שלי על הנושא).
לגבי זהות הנורמאליים אין בעיה, אלה פשוט הרוב, האזרחים המהוגנים והממוצעים ("קופסאות קטנות", כשם שירה של מלוינה ריינולדס ששר פיט סיגר בשנות החמישים המאוחרות). אז מה לגבי זהות הא-נורמאליים? מי הם בדיוק? (כי עד עכשיו יש לנו רק שם מאוד כללי), ובכן, כדי להבין אותם יותר לרוחב – ניתן לייחס להם כמה איפיונים ושמות: מסוממים, אאוטסיידרים, משוגעים, חולי נפש, לחוצים, חרדים, לא משתלבים, חסרי שקט נפשי, מדוכאים, פסימיים, הוזים, לא מרוצים ועוד. אך נוסף לצד החושך יש להם גם את צד האור: אנשים רגישים במיוחד, חולמניים, אמנים, סופרים, משוררים, יוצאי דופן, מבריקים, עדיני נפש, בעלי חזון, בעלי שאר רוח, מקוריים, אותנטיים, רואים עצמם כבעלי שליחות, רוחניים, דתיים ועוד.
שיר שמבטא היטב את הלך רוחם של הא-נורמליים לגבי עצמם הוא: Mad world
וצריך להבהיר: השייכות לאחד משני המחנות הללו אינה עניין שאפשר להשפיע עליו במהלך החיים, כך שאדם יעבור ממחנה אחד למחנה אחר. הרוב המוחלט של שוכני 2 המחנות נולדים עם זה טבוע בהם. (עם זה, יכול להיות שבמהלך החיים על האדם להשיל כמה קליפות כדי שתיחשף הבטנה הפנימית ועליה מוטבע או הסימבול של הנורמאליים או של הא-נורמאליים).
אנשים מן המחנה הנורמאלי ניזונים נפשית מיוצרים שברובם הגדול מצויים במחנה הא-נורמאלי. יש אנשים נורמאליים שניזונים נפשית מספרי טיסה וטלנובלות, ויש כאלה שלחם חוקם זה מחזות של שייקספיר וספרים של א. ב. יהושע. ואותו הדבר לגבי היוצרים הא-נורמליים, יש יוצרים ברמה גבוהה וישנם יוצרים ברמה נמוכה. רוב היוצרים השייכים לזרם הא-נורמאלי – נאחזים באומנותם כמו בזיז בדופן של נהר עם זרם עז, כדי לא להיסחף בזרם העז של הא-נורמאליות.
הנורמאליים חיים כשסביבם רשת חברתית ענפה, תומכת ופעילה(נסיעות ביחד לחו"ל, ביחד בחוג בית ביחד באירועים משפחתיים וכו'). והרשת החברתית התומכת הזו מאשרת ומאשררת להם בכל מפגש עד כמה כולם בסדר; הם אומרם פחות או יותר את אותם הדברים, משמשים פה לאותה השקפת עולם ועוד. (ויש בזה נוגד חרדה משמעותי, למצוא מחסה מפני החרדה על ידי אישור של הרוב, יש לנורמאליים משוכנעות שהרבה אנשים לא יכולים לטעות ביחד, שזה משפט מוטעה ביותר, אבל על זה בהזדמנות אחרת). הינה למשל דוגמא אחת אופיינית לאותם דיבורים, אותה השקפת עולם (שמאשררת לכולם שהם בסדר): היחס לנכדים. זה אותו התקליט אצל כולם כמעט; התמוגגות ואפילו אאופוריה מביקור הנכדים או אפילו התבוננות בתמונות שלהם. ומעניין שבאותו עניין, הא-נורמאליים פחות מתרגשים מעניין הנכדים.
ומרשת חברתית תומכת אצל הנורמאליים, למצב החברתי אצל הא-נורמאליים. ובכן הם בודדים למדי, או שיש להם חבר אחד או שניים בודדים וא-נורמאליים כמוהם. אך כאן יש לא-נורמאליים בעיה נוספת– הם מאוד אינדיווידואליסטים, אין 2 חברים א-נורמאליים עם אותו מבנה נפשי. כל עותק הוא עותק מקורי, במהות שלו. והסיבה לזהות הזו בין הנורמאליים והשוני בין הא-נורמאליים, קשור לאובייקט העיקרי אצל כל אחד מן המחנות הללו. אצל הנורמאליים זו המסכה החברתית, "מה אני משדר מבחינת מה שמצפים ממני להגיד או איך עלי להגיב". וכאן אין בעיה גדולה ליצור זהות, כי המסכה לא נולדת מבפנים, היא מאומצת מבחוץ. והיות וזה נעשה בעיקר על ידי חיקוי, ניתן להגיע לרמות די גבוהות של זהות מסכתית. אצל הא-נורמאליים לא מדובר על מסכה מאומצת, אלא על נפש, או מבנה נפשי ייחודי, ואין שתי נפשות זהות או דומות. וזה אומר שהם יכולים לחוות בדידות גם עם רעיהם הקרובים. את אשר חי בהם באמת הם יותר יכולים ליצוק לתוך יצירה אישית מאשר לצקת אותה לדיאלוג עם חבר טוב. (הערה: גם היכולת לצקת את אשר בנפשם ליצירה אותנטית, מותנה בכך שלא אשפזו אותם קודם לכן, במקום שהתרופות ומכות החשמל מגבילים במידה רבה את היכולת היצירתית האותנטית).
ועוד דבר בתת נושא שאקרא לו: "אני בסדר". ובכן הנורמאליים 'בסדר'. הם תמיד בסדר, הכל אצלם בסדר. הם לא כל כך סובלים מבעיות נפשיות, כמו מתאונות ומחלות פיסיות.
הא-נורמאליים 'לא בסדר'. והם עצמם לא בסדר כמעט בכל מקום; בעבודה הם לא בסדר, בנישואין הם לא בסדר, כילדים הם לא בסדר. וגם בתוכם לא בסדר: הם מלאים רגשות אשם, חרטה וסבל. שוכחים לראות עצמם דרך הצד הגבוה, היצירתי הרוחני, ובחלק גדול של הזמן מביטים בעצמם דרך עיני הרוב השפוי. ועל כן הם לא חיים בשלום רוב הזמן אם מה שהם 'רואים' בתוכם.

כן, קו עמוק ובלתי נראה מפריד ביניהם, אך עם זאת מתקיימת תקשורת בין יחידים השייכים למחנות השונים מעבר לחומת הזרות; לנורמאליים אין בעיה עם תקשורת כזו, כי לרוב, הא-נורמאליים מתחזים בה לנורמאליים (מה שגורם להם בתוכם לסבל עמוק).
וכך הא-נורמאליים תמיד חצויים, בעוד שהנורמאליים שלמים למדי עם הנורמאליות שלהם. ושום דבר לא ישכנע אותם שיש משהו שהוא לא רק שטוח, בינוני וחסר משמעות בחייהם, אלא אף פגום ושלילי. למשל מלחמות. כמעט כל המדינות בעולם חוות אחת לכמה עשרות שנים מלחמות נוראות עם מדינות שכנות. מלחמות בהם נשלחים מאות אלפי נורמאליים צעירים לטבוח במאוד אלפי צעירים ממדינות שכנות, שגם הם עושות אותו הדבר בחזרה. הצעירים חווים דברים נוראים עושים דברים נוראים והדבר היותר מפליא הוא שלאחר המלחמה, הם חוזרים לנורמאליות השטוחה והחדגונית כאילו כלום לא קרה, למעט הלומי הקרב (שרובם כמובן א-נורמאליים).
אחד מן הספרים המשמעותיים ביותר לגבי המפלצתיות והנורמאליות (הפוסט מלחמתית) של חיילי מלחמת העולם הראשונה נמצא בסיפרו של אריך מריה רימק הגרמני: "במערב אין כל חדש". הספר נפתח בסצנה בה פלוגה של 150חיילים, יוצאים לקרב, חוזרים 80 חיילים, ושעה מאוחר יותר הם ניצבים בתור לאוכל. והדבר היחיד שממלא אותם זה שכל אחד מהם יקבל עכשיו מנה כפולה של אוכל וטבק. (כי הטבח הכין 150 מנות).
דוגמה נוספת ליכולת השיקום שלהם ממצבים קליניים קשה בחזרה לנורמאליות שפויה – היא במה שבני זוג נורמאליים מסוגלים לעשות האחד לשניה במהלך הליך גירושין סטנדרטי. הם אומרים דברים איומים האחד על השניה, ומתנהגים בצורה ממש מכוערת כלפי האדם שרק לפני מספר שנים היה האדם היקר ביותר בעולם עבורם. וגם כאן, הגירושין (מכוערים ואגרסיביים ככל שיהיו) לא יפרו את שלוות הנורמאליות שלהם. הם אוספים את השברים, ברוב המקרים (אם הם צעירים מספיק) מוצאים פרטנר ובונים זוגיות חדשה ושוב, נורמאלית להפליא. מעט מאוד צלקות נשארו, כאלה שפוגמות בשלוות הנורמאליות שלהם.
וכך שום דבר לא יפר את שלוות הנורמאליות. לא מלחמה, לא גירושין. וגם אם יתפסו מי מהם במעילה, או בהטרדה מינית ממושכת, הם יכחישו הכל, ובתום תקופת העונש יחזרו להיות נורמאליים כאילו כלום לא קרה. אין כמעט מקרים של נורמאלי שנתפס בקלקלתו ולאחר שנענש (או לא) הוא סובל מייסורי מצפון קשים, וקשה לו לשקם את חייו בגלל שאינו יכול להשלים עם מה שעשה.
וזה אולי הדבר היותר מפליא בהם, 'הגמישות' הזו, לחזור לנורמאליות לאחר חריגות פרועות, כאילו כלום לא קרה. (לדבריהם הכל עלילות ואין בם טיפת רגש אשם). את ייסורי המצפון ורגשות האשם הם משאירים לא- נורמליים; זו ההתמחות שלהם
אין להם לנורמאליים בעיות מצפון עם התנהגות מכוערת, משפילה, או לא הוגנת (מצידם כמובן), הם מיד עושים דיסוננס קוגניטיבי. ההתנהגות שלהם אינה אף פעם הבעיה (עבורם), העיקר עבורם זה המשחק החברתי, התוויות החברתיות ועיקר העיקרים: המסכה החברתית. הם יכולים לדרוס את מצפונם פעמים רבות; לרמות, להוליך שולל, להיות קטנוניים בקשר לכסף (אלא בקשר למה?). אך העיקר עבורם שלא יופיע סדק במסכה; לשמור על פאסון של הנורמאליות השלווה והשאננה; הכל בסדר, בסדר גמור.
והם מותירים את כל 'הלא בסדר', לשעירים לעזאזל, ל"לא בסדרים". הם (הא-נורמאליים) משמשים עבורם כמעין טוחן אשפה. שהם ירגישו אשמים. וכך קורה דבר מעניין, שחלק נכבד וגדול מרגשות האשם שהם אמורים להרגיש עובר איכשהו לא-נורמליים, שמנקזים את המוגלה עבורם אל מחוץ לחייהם השלווים והנקיים של הנורמאליים. ואל תוך תחום חייהם המסוכסך, הלא יציב והבעייתי של הא-נורמאליים.
והאם הנורמאליים אומרים 'תודה' ללא-נורמאליים על השירות הזה? חלילה. זה עלול עוד להסב את הסטיגמה בחזרה אליהם. רגשות אשם זו הטריטוריה הבלעדית של הא-נורמליים.
אבל עדיין, יכול לבוא אדם ולשאול (שלמרות התיאור המפורט) האם יש 'חוק אצבע' שבאמצעותו ניתן להבדיל בין הנורמאלים לא- נורמאליים? ובכן, כן; החיים של הנורמאליים מאורגנים, מסודרים, הכל כפי שצריך להיות. ואילו אצל הא-נורמאליים חוגג הבלאגן. בלבול, כאוס. זה כאוס שנגרם להם כתוצאה מכך שהם מאמצים לבחינת עצמם את עיני הרוב הנורמאלי. רואים עצמם דרך אמות המידה של הרוב הנורמאלי.
אה כן, ועוד דבר, הם (הא-נורמאליים הם חסרי מזל. כן, המזל מחייך תמיד ורק לאלה שהם חלק מן הקונצנזוס. תגידו צירוף מקרים, תגידו קונספירציה (קולקטיבית תת הכרתית), איך שלא תבדקו את זה תראו שמזל וחוסר מזל נופלים באורח מופלא לשתי המחנות הללו. מזל לנורמאליים וחוסר מזל לא-נורמאליים.
ובכל סיבות אלה ואחרות – הא-נורמאלי תמיד ינסה לבחור להיות נורמאלי. אך גאולתו תגיע רק יבין היטב את העיוות הזה אצל רוב בני האדם- להיות שייך לרוב הצודק, ולהיות בינוני ושטחי וחסר ספק לגבי מה שהרוב מחשיב כחיים נורמאליים. – זה צד אחד של המשוואה של אפשרות גאולתו – ראייה נכונה של 'הנורמאליים'. הצד השני של גאולתו הוא בכך הוא צריך לקבל את גורלו ולהזדהות עימו. אך זה לא מספיק, עליו להיות נצר גאה לזן של אנשים שמהווים את הנפש או הנשמה של המין האנושי, בכל זמן נתון. ואז, ורק אז יוכל לראות בתוכו את היופי הפנימי וההרמוניה, את השקט והרוחניות העמוקה (שכל הזמן שכנו שם כפוטנציאל). נכסים שלא יסכים בשום פנים להחליפם עם המזל והסדר שבחייהם של הנורמאליים. עליו לזהות את זה בתוכו ולבחור בזה עם כל כולו ולהעדיפו על פני האלטרנטיבה (הנורמאלית), אחרת יחמיץ את חייו שלו (שכתוצאה מכך) יהיו תמיד מלאי סבל וייאוש.
גבריאל רעם 6.8.14

מודעות פרסומת

התיאוריה בדבר האפשרות השלישית כתוצאה מפגיעה רגשית.

חלק א':
כולם נעים בין מצב רוח טוב למצב רוח רע.
איך נוצר מצב רוח רע או מצב רוח טוב? בדרך כלל מצב רוח רע הוא תוצר של פגיעה רגשית. ולאחריה צניחה בדימוי העצמי וכו' .מצב רוח טוב נוצר כתוצאה מהצלחה, מחמאה וכו'. עד כאן אין חידוש. קשה לתפוס ששניהם מצויים ביחסי גומלין והאחד משפיע על השני. וכדי להבין את שניהם ביחד, נתחיל במצב הרוח הרע. האם באמת מספיקה פגיעה רגשית כדי ליצור מצב רוח רע? ובכן יש צורך שלושה תנאים כדי ליצור מצב רוח רע: האחד רגשות פרועים, השני טראומה (או סידרה של טראומות רגשיות) שנגרמת כתוצאה מפגיעה רגשית חזקה. והשלישי רגישות ופגיעות כתכונת אופי (עדין נפש בשפתי). וזה השילוב של שלושת אלה שיכול לזרוק אדם למצב רוח רע.
אך זה לא כה פשוט. כי זה לא שנשאר מצב רוח רע עד שהוא מתנדף. המצב היותר שכיח זו תנודתיות במצבי הרוח. חוסר יציבות. מה גורם לחוסר היציבות במצבי הרוח? לתנודה הזו בין מצב רוח רע למצב רוח טוב? (במצבים קליניים מדובר כבר על 'הפרעה דו קוטבית').
ובכן התנודתיות מצייתת, במידה זו או אחרת, לעקרון המטוטלת משמעות הדבר שאם מדובר באדם בעל רגשות שלא עברו תהליך של איזון ואירגון – אזי כל סטייה לקיצוניות במצב הרוח, בין אם למצב רוח טוב או רע תביא למצב רוח הפוך. ככל שהנטייה תהיה יותר קיצונית לאחד ממצבי הרוח – כך תהיה הטיה נגדית למצב הרוח ההפוך. והנטייה למצב הרוח הנגדי תהיה ביחס ישיר למידת הקיצוניות של מצב הרוח הקודם. (התנודתיות ההתחלתית תהיה הקיצונית ביותר, ולאט לאט תהיה קיצונית פחות עד שתגיע למצב של איזון).

ושוב, להדגיש, המטוטלת הרגשית תהיה פעילה ונוטה לקיצוניות – ככל שהרגשות של האדם פרועים יותר, ככל שהוא רגיש ופגיע יותר וככל שהפגיעה הרגשית קשה יותר.
ומה קורה לבני אדם שרגשותיהם פחות פרועים והם פחות רגישים ופגיעים? ובכן, גם זה פשוט, הם פחות יסבלו ממצבי רוח, ופחות קל לזרוק אותם ממצב רוח טוב לרע ולהיפך. או לכל הפחות התנודות במטוטלת מצב הרוח שלהם תהיינה קיצוניות פחות. כלומר אז הפגיעה הרגשית תיצור מצב רוח רע פחות קיצוני, ואז גם המטוטלת לא תסטה לכיוון הנגדי בעוצמה גדולה
חלק ב':
אך ישנה גם אפשרות למעין 'מצב רוח' שלישי. היא הרבה יותר נדירה והיא מצב נפשי שהוא מעל לרמה של מצבי הרוח. אפשר לכנות את זה כהתעלות, השראה, או נסיקה רוחנית. יש לזה שמות שונים. אברהם מסלאו קרא לזה: Peak experience בזן בודהיזם זה נקרא: Kensho Little
אך איך המצב העילאי הזה קשור לכאב רגשי? לרגשות פגועים?
ובכן, מה שקורה הוא שאם הפגיעה הרגשית פוגשת אדם בעל מודעות עצמית – אז קורה היפוך לפגיעה הרגשית; במקום לסטות לכיוון הנגדי באותה הרמה, מתרחשת קפיצה מן הרמה הנוכחית לרמה הגבוהה יותר. במקום לסטות הצידה במישור הרוחבי, תיתכן קפיצה כלפי מעלה, במישור האורכי.
במצב של התבוננות פנימית ניטרלית, (מודעות עצמית) ללא סובייקטיביות רגשית – האנרגיה של הפגיעה עוברת מטמורפוזה, קופצת רמה והופכת לרגשות של שחרור, השראה והתעלות. האדם מרגיש חי, אך זה בא ללא התרגשות, להיפך הרגשות הם במצב של אגם שקט. זו גם תחושה אנרגטית עוצמתית.
זה מעין הפיכת עופרת לזהב בשפה של האלכימאים. ולא זו בלבד, אלא מה שהיה יכול להרוס ברמת של רגשות אינפנטיליים – הופך למכרה של זהב, אצל אדם עם רמת תודעה כלשהי ומודעות עצמית (שמתלווה בדרך כלל לרמת תודעה גבוהה). החומרה של הפגיעה הרגשית לא רק שלא מחסלת את האדם שחווה את הפגיעה הרגשית, אלא היא עוברת קפיצה קוואנטית. משנה את טבעה, עוברת היפוך ומופיעה כאנרגיה של התעלות ושחרור. (ואפשר להגיד כי עבור אדם בעל מודעות עצמית, ככל שהפגיעה הרגשית קשה יותר, כך ההתעלות הזו תהיה עוצמתית יותר).
אך אצל חלק מבני האדם שיש להם מודעות עצמית חלקית, (או מודעות עצמית שאולה מהפסיכותרפיסט או המורה הרוחני) – יכולים להתרחש שני התהליכים. החלק האחד (החלק הנמוך, האינפנטילי, זה שלא עבר דרך המודעות העצמית) מזדהה ולוקח באופן אישי את הפגיעה הרגשית – והחלק שעבר מודעות עצמית חווה מצב של התעלות רוח. החלק ברגשותיו שפוגש מודעות עצמית עובר היפוך פאזה, ואילו זו ששייכת לרמה האינפנטילית של הרגשות – גורמת לסבל עמוק. שניהם לא מתרחשים בבת אחת, אך האדם עלול לנוע בין סבל גדול ובין התעלות נפשית. כשהמודעות העצמית פועלת, תהיה ההתעלות, בפעמים שאינה פועלת יהיה סבל רגשי קשה. אבל כאן זו כבר לא מטוטלת: תנועה בין קצוות של אותה הרמה, תנודה אופקית, רוחבית, אלא קפיצה בין שתי רמות, תנודה אורכית, אנכית.
במצב זה, שבו רוב, או כל, רגשותיו של האדם מצויים תחת בקרה ושימת לב תודעתית – הטראומה רק מאחדת עוד יותר את הרגשות, שקופצים רמה, אפשר לקרא לזה בלשונם של וואצלביק ויקלנד ופיש בשם: "שינוי ממדרגה שניה". ואפשר לגשת לזה בשפתו של ניטשה: "מה שאינו הורג אותי מחזק אותי."
(ועוד יש לציין. שקיים גם מצב נפשי של דיכאון שבו אין תנודתיות, שנגרם בגלל הדחקה מאסיבית של הפגיעה הרגשית. שם היא גורמת לנזק הגדול ביותר, עד שהיא משתלטת על כל המצב הרגשי ומדכאת אותו לגמרי).
כאמור, מפגש עם פגיעה רגשית יכול או לגרום לטראומה רגשית, שיכולה להיגמר מאוד לא טוב, (ואז לציית לעקרון המטוטלת), או להיפוך של טראומה, למצב של התעלות והתחזקות אם האדם נמצא במצב של הפעלת צופה ניטרלי על מצב רגשותיו כל הזמן. ומדוע התעלות והתחזקות? האנרגיה השלילית היא עוצמתית ביותר, בפגיעה רגשית יש הרבה כוח. "כוחו של הרע להרע – גדול מכוחו של הטוב להיטיב". לאדם בעל שליטה על רגשותיו, שמצוי במצב של מודעות עצמית ניטרלית – ישנה היכולת להתמיר רגשות שלילים עוצמתיים לאנרגיה רוחנית או יצירתית.

קשה להבין שהעוצמה והאפקטיביות של האנרגיות הגבוהות, הרוחניות או היצירתיות ביותר, הם בעיקר תוצר של התמרה של אנרגיות שליליות שעברו היפוך, קפיצה קוואנטית. הכוח והעוצמה מצויים ברגשות השליליים, לא ברגשות החיוביים. העוצמה של רגשות חיוביים נמוכה יחסית. ניקח כדוגמא את ההבדל שבין חיבוק לבין בוקס בפנים, ברור שבבוקס ישנה הרבה עוצמה וכוח מאשר בחיבוק. ואותו הדבר בין נשיקה לנשיכה, או ההבדל שבין לטיפה למכה. ברגשות חיוביים ישנו פוטנציאל עוצמתי פחות בהרבה מאשר באנרגיות שליליות. כלומר, קשה, אם לא בלתי אפשרי ליצור או להגיע לרמה רוחנית עוצמתית וגבוהה- עם אנרגיות חיוביות. רק ההתמרה של אנרגיות שליליות יכולה לספק לאדם אנרגיה יצירתית או רוחנית עוצמתית. ולא רק עוצמה, תהיה לה גם אנרגיה בעלת יכולת להוליד את עצמה מחדש ברמה גבוהה יותר. אנרגיה שעברה התמרה נעשית מצוידת בכושר יצירה של עצמי גבוה, או יצירה של אמנות ברמה גבוהה.
קשה להבין שאמן יוצר ואיש רוחני שיוצר ברוח, באמנות או בהגות – בעיקר ניחנים ביכולת להתמיר מצבים רגשיים קשים, (ייאוש, דיכאון, ספק עצמי, דימוי עצמי נמוך ועוד) לאנרגיה יצירתית או רוחנית.
קשה להבין שאדם רוחני או יצירתי במיוחד, לא שואב את כל האנרגיות שלו מלמעלה, אלא מסוגל לעשות מעין התפלת מים, לקחת מי שופכין ולהפוך אותם למי שתיה. ושמשם, מן האנרגיות הרעות בא עיקר הכוח הרוחני והיצירתי שלו.
ו'התפלת המים' הזו נעשית על ידי קיומו של צופה בלתי מעורב שמזיז עצמו הצידה ממה שקורה. הוא ההפך הגמור מהזדהות. להיות במודעות עצמית משמע ההפך מללכת לאיבוד במה שקורה לך. קיום או בניית הצופה תלויה בהצלחה של האדם להציל חלק מן העצמי המזדהה שלו ולהפוך אותו לאני צופה. ללא סובייקטיביות, כאילו אתה מתבונן באדם אחר. עם זאת לא כל הצופים אחידים ברמתם. יש צופים שהם רק קצת ניטרליים, וישנם כאלה ששלושת הממדים של ההתבוננות העצמית שלהם מפותחים יותר. שלושת הממדים של הצופה הניטרלי, זה ממד הזמן, ממד החלל וממד הגוף. וישנם כאלה שהממדים של תודעתם מכווצים ושטוחים וישנם כאלה שתודעת הצופה שלהם רחבה, עמוקה וגבוהה. האיכות של המהפך של האנרגיות השליליות, תלוי ראשית בקיום צופה, ושנית באיכות של הצופה, עד כמה רחב, עמוק וגבוה איכות הקליטה שלו.
פיזיקת הקוואנטים עסקה רבות בהשפעת רמת התודעה של הצופה אודות הניסוי. התודעה האנושית הצופה בתופעות ומנתחת אותן יכולה להשפיע על התופעות בהן היא צופה.
עניין תודעתו של המתבונן כמשפיעה על האובייקט, זכתה לפיתוח נוסף אצל פיזיקאי קוואנטים זוכה פרס נובל לפיזיקה – יוג'ין ויגנר הוא טען כי לא כל צופה משפיע אותו הדבר על התופעה בה הוא מתבונן, וכי תופעת השינוי תלויה במידה לא מעטה, בקיומו של צופה בעל תודעה. לדבריו כל עוד הצופה בתופעה כלשהי היא יצור חי שאינו בעל תודעה, הרי שלא חל בה כל שינוי. אולם כאשר צופה בעל תודעה מביט – אז חל שינוי ברור. כלומר זו לא עצם נוכחותו של יצור חי שמשפיעה על זה שבו הוא מתבונן, אלא תודעתו. ורמת תודעתו.
דיוויד בוהם, מן המובילים בפיתוח תורת הקוונטים אמר, שבעתיד נצטרך להכניס למשוואות הפיסיקליות שלנו את התודעה האנושית כאחד המשתנים.
תורת הקוונטים בגירסתה הרגילה מבוססת על קיומו של צופה, המתבונן במערכת מבחוץ וגורם לשינוי של זה שהוא צופה בו. נוכחותו משנה ומשפיעה על זה שבו הוא צופה.
בוהם טוען כי כל עוד המערכת הקוונטית מורכבת מחומר דומם, ואולי גם מיצורים חיים הם יכולים להימצא בסופרפוזיציה (להימצא בשני מצבים בעת ובעונה אחת). אולם כאשר צופה בעל תודעה מביט במכשיר המדידה, אזי מתקבלת תוצאה מוגדרת שאותה הצופה רואה. תודעת הצופה משפיעה איפוא על עצמים דוממים וגורמת להם להפוך לחד משמעיים.
ובחזרה לנמשל, להתמרה של אנרגיות רגשיות שליליות לאנרגיות ברמה גבוהה. איך זה עובד? איך פועלת ההתמרה והטרנספורמציה של רגשות פגועים – לחומר האיכותי והמעולה של רוחניות ו/או יצירתיות?
ובכן, הצופה הוא מעין סוכן, סוכן בעל מודעות עצמית ותודעה פעילה.
וכאן כדאי מעט להבהיר את המושג הצופה. כשמדובר על צופה מדובר על מודעות עצמית ניטרלית לגמרי. תכונה זו אינה מולדת ואף אינה נרכשת, היא פרי של עבודה פנימית קשה וממושכת, שבה האדם מחליף תגובה מולדת בתגובה מושכלת. והכוונה להחלפת התכונה של הזדהות עם "טוב לי – רע לי", בתכונת העל של התבוננות בלתי מעורבת. והכוונה לשימת לב שאין בה את התזוזה הקטנה ביותר של רגש שהוא בעד או נגד.
כלומר אם הזדהות היא תהליך שבו האדם 'הולך לאיבוד' בתוך רגש מסוים שמשתלט עליו, אזי במודעות העצמית על האדם לפתח יכולת להפריד את עצמו מעצמו. ליצור בנוסף לאני החווה, אני מתבונן ולא מעורב (אני יודע). כלומר לצפות במתרחש מבלי לפתח אינטרס אישי באשר למה שקורה לו בתחום הרגש. להסתפק רק בהפעלת מודעות ניטרלית, ושקט מוחלט ואי תזוזה של הרגשות תוך כדי כך.
(יכולת זו באם היא מוגשמת תוך כדי החיים, בזמן אמיתי, הינה מעולה יותר כמעט מכל מדיטציה, כי לא יוצאים מחוץ לחיים כדי לתרגל ואז לחזור בדיוק למה שהיה קודם. כאן זו פעולה עם מה שקורה עכשיו באדם, רק פעילות שלוקחת בחשבון ארבע מרכיבים יכולה להעלות את הרמה של החיים הפנימיים של האדם: אני, אתה (או אדם) כאן ועכשיו. כל פעילות ותרגול שאינם מיישמות את כל הארבעה ישאבו בסוף בחזרה להרגל של ההזדהות הרגשית).
תכונה זו, (של התבוננות ניטרלית במה שקורה בו) אם האדם מצליח לפתח אותה מתוך עצמו, יש לה את היכולת להקפיץ את הרגשות הפגועים מן הרמה הפסיכולוגית והאישית לרמה תודעתית, ורוחנית. ועקב קפיצת המדרגה הזו של הרגשות הפצועים, הוא חווה התעלות במקום ייסורים וסבל רגשיים.
כלומר יש במודעות העצמית הניטרלית, יכולת לגרום לרגשות הכואבים ביותר לשנות את טבעם ולהפוך לאנרגיה רוחנית, יצירתית מן הדרגה הגבוהה ביותר. שמביאה עימה תחושות של הקלה והתעלות מיוחדים ונדירים.
מי שכתב על כך רבות היה הפסיכולוג והפילוסוף האמריקני ויליאם ג'יימס בספר: "החוויה הדתית לסוגיה". ומה שמעניין בספר זה שהוא מראה כיצד החוויות המיסטיות המשמעותיות ביותר ארעו דווקא לאנשים עם מה שהוא קורא לו: "מזג נברוטי". זה מפותח בעיקר בהרצאה הראשונה: "דת ונברולוגיה". ובלשוננו – אנשים שכתוצאה מפגיעה רגשית פיתחו הפרעות התנהגות ואישיות שונות. לפי ג'יימס דווקא הנברוטים, הם היוו את חומר הגלם המעולה ביותר לחוויה דתית משנת תודעה.
חלק ג':
האנלוגיה המוצלחת ביותר לתיאור תהליך מופלא זה (של הפיכת נאורוזה או הפרעה נפשית למצב תודעתי גבוה -הוא ההתססה. במישור הפיסי אנו פוגשים התססה בהפיכת מיץ ענבים ליין. אך לא רק.
תסיסה מוגדרת כשינוי כימי בתרכובות אורגניות עקב פעולת אנזימים (הקרויים "תססים"). התססים הללו חייבים להיות אורגניים, כלומר מופרשים על ידי אורגניזמים חיים, כגון חיידקים או שמרים. דוגמה שכיחה היא תסיסה של גלוקוזה, בהשפעת האנזים זִימֶזָה המשמש כזרז, לקבלת אתנול… (כמובן שזה משל, מטאפורה, שבה מיץ הענבים משול לרגשות הפגועים, הגורם המתסיס זו המודעות העצמית הניטרלית, ואילו היין הוא האנרגיות הגבוהות שעברו התמרה).
תהליכי התסיסה התבצעו ללא תודעה במשך שנים, כמו ליצור בירה, גבינות, לחם ועוד. בקרב האנשים לא הייתה התודעה, כי תהליכים אלו מתבצעים על ידי יצורים זעירים, חיים, רק יצורים חיים מסוגלים ליצור תסיסה שמשנה את טיבו ואיכותו של החומר שבו הם פועלים.
קיימים כמה עשרות מסלולי תסיסה שונים, כשההבדלים ביניהם לעתים מזעריים. למשל: מלפפונים חמוצים, כרוב כבוש, נקניקים, לֶבֶן, יוגורט, גבינה ומוצרי חלב אחרים.
בגדול, קיימים שני סוגי תסיסה עיקריים, תסיסה לקטית ותסיסה כוהלית. חיידקי תסיסה לקטית נמצאים בכמות רבה בטבע וגורמים להתססה ספונטנית של חלב, מלפפונים, בשר ומוצרים אחרים. הדרך הפשוטה להפקת יוגורט היא למעשה להוסיף מעט יוגורט מוכן לחלב טרי. חיידקי התסיסה הנמצאים ביוגורט מתסיסים עם הזמן את הלקטוז שבחלב.
כך לגבי תסיסה שנקראת תסיסה לקטית. התסיסה הכוהלית מבוצעת בעיקר על ידי פטריות, ובמיוחד על ידי שמר האפייה (Saccharomyces cerevisiae).
בתוצר האחד של התסיסה הכוהלית – פחמן דו-חמצני – משתמשים האופים להתפחת הבצק וליצירת לחם; בתוצר השני – אתנול – משתמשים לייצור משקאות חריפים, כגון יין ובירה. חלק מהשמרים נמצא על קליפת הענבים, וחלקם מוסף מלאכותית על ידי היצרן.
גם שוקלד הוא תוצר של התססה. התססת פולי הקקאו היא שלב חשוב בהכנת שוקולד.
ובהכנת יין, שמרים מתסיסים את הסוכר שבמיץ הענבים לאתאנול (כוהל המכיל שני פחמנים), והופכים אותו ליין. הם גם המתסיסים את הלֶתת לבירה ואת מיץ פרי האגבה לטקילה (tequila) המקסיקנית
הוספת האלמנט המתסיס יוצרת תסיסה בחומר ומשנה את טבעו.
עד כאן ההתססה כמשל, וכאמור, אם הגורם המתסיס הינו חיידקים אז בנמשל הגורם המתסיס את הרגשות הינה מודעות עצמית.
עם זאת, מה שמתואר כאן הוא מודל. במציאות הדברים מתרחשים גם ובעיקר בשטח הביניים שבין התרסקות רגשית ולבין התעלות רוחנית או יצירתית. למשל חלק ניכר מן האמנים היוצרים חווה גם את זה וגם את זה, כלומר יש להם גם יכולת להתמיר אנרגיות שליליות לאנרגיות יצירתיות או גבוהות, אך הם גם נופלים בחלק ניכר של חייהם תחת הזדהות עם המוראות של פגיעה רגשית שפוגשת רגשות לא מאורגנים ואני רגיש ופגיע. כלומר רוב בני האדם שיש בהם גניוס רוחני או יצירתי, או שאר רוח, גם הם מתרסקים בחלק מן הזמן, ובחלק אחר של הזמן מתמירים אנרגיות שליליות לגבוהות. הפקטור שאחראי לאיזה רמה הפגיעה הרגשית תיפול, הוא מידת הבגרות הרגשית של היוצר או האדם הרוחני, ככל שהוא מפעיל יותר מודעות עצמית על חשבון הזדהות רגשית, כך זה מהווה אינדיקציה לרמת הבגרות הנפשית שלו וכך יתרסק פחות ויחווה התעלות יצירתית או רוחנית.
לשון אחר: האדם המפקח על רגשותיו דרך מודעות עצמית, לא רק עומד בפני ההתקפה על רגשותיו, אלא גם מסוגל לטהר אותם מן היסודות השליליים ובכך להקפיץ אותם לרמה גבוהה.
ולחזק את שהוזכר קודם; זו לא בהכרח מודעות עצמית פרשנית. הכוונה בעיקר למודעות עצמית של תשומת לב ניטרלית, בלתי מעורבת, כשהרגשות כלל לא לוקחים חלק בתהליך .
לסיכום:
אם מיץ ענבים, בתור משל (למצב התחלתי וגולמי של רגשות האדם), מושאר זמן רב ללא שעבר תהליך של התססה – הוא מתעפש בסוף. ואילו היין שעבר התססה, לא רק שאלמנט הזמן לא משפיע עליו לרעה, הוא משפיע עליו לטובה. לאחר ההתססה, ככל שעובר יותר זמן כך הולך היין ומשתבח.
אנו רגילים להפעיל פטישים במשקל של מאה קילו כדי לשנות עצמנו. וזה רק מכניס אותנו להרס עצמי. המערכת האנושית מאוד עדינה, ומגיבה לפולסים הקטנים ביותר. אם הפולס אגרסיבי מידי הוא עלול להרוס את זה שרוצים לשנות או להתמיר. הקושי הגדול שלנו בעבודה פנימית, זה לא להפעיל כוח, אנו כה רגילים להפעיל כוח וכוח רצון וכוח שרירים. שנראה לנו שללא הפעלת כוח שום דבר לא יזוז. וההיפך הוא הנכון. הקושי הגדול בצמיחה לקראת בגרות נפשית הוא 'לא לעשות', להסתפק בהתבוננות לא מעורבת. דווקא הפעולה הזו שבה לא מופעל כח בכלל רק נוכחות שקטה המופנית כלפי אזור מסויים ברגשותינו, דווקא היא תביא לשינוי המהותי והמשמעותי ביותר: התמרה של מצב התודעה.
ההתבוננות הבלתי מעורבת הזו, היא הבסיס לקיום המדיטציות. רק, ששוב, הן צריכות להתרחש תוך כדי החיים ולא על ידי לקיחת פסק זמן מחוץ לחיים השוטפים, כדי לתרגל.
המודעות הבלתי מעורבת מתסיסה את הרגשות הקשים, הפגועים והפצועים. היא בשום אופן לא מרפאה אותם, היא זקוקה להם במצב הסובל והמתייסר הנוכחי, כי ככל שהפגיעה הרגשית קשה יותר כך תוצאת תהליך ההתמרה, דרך תסס המודעות, יהיה גדולה ומשמעותית יותר.
וזה קשה, כי אנו מותנים להתנהג ולנהוג באופן זיכרי, באופן של ללחוץ, לדחוף, לפרוץ, להפעיל כוח כדי שמשהו יזוז. ואין לנו את התכונה הנשית של קבלה, הכלה ופסיביות קונסטרוקטיבית. פשוט להיות שם. להיות.
מה שחסר בעולמנו זו לא עוד עשייה, עוד פריצת דרך לתחום טכנולוגי נוסף. אלא מה שחסר זו הכלה, לתת מרחב מחייה, לאפשר, להתייחס מבלי לרצות משהו. כי כוח הרצון הוא ההפך מהמודעות. זו נעשית כל כך בקלות עד שלא מופעל שום מאמץ פיזי. אך ככל שיש פחות מאמץ פיזי, יש יותר השפעה רוחנית.
וזה הכי קשה שלנו. להימנע הרבה יותר קשה לנו מאשר לעשות ולדחוף. למשל בדיאטה להורדת משקל, זה לא מצליח ברוב המקרים, כי אין כאן עשיה כדי שמשהו ישתנה, אלא כאן אנו צריכים להיות אומנים ומאסטרים ב'לא לעשות'. והמודעות הנייטרלית, היא פשוט להיות בתודעתנו עם משהו, רק להיות איתו. ועצם הנוכחות של המודעות עם רגשות פגועים, מבלי להפעיל שום לחץ, היא האפקטיבית ביותר בתהליך ההתמרה של הרגשות הפגועים
וצריך להבין, רגשות פגועים לא ניתנים לריפוי. ישנם רק שני תהליכים שאפשר לעשות עם הרגשות הפגועים. האחד הוא הדחקה והשני להתבונן בפגיעה הרגשית כאילו זה קורה לאדם אחר.
ההדחקה היא הרסנית ככל שההתבוננות היא קונסטרוקטיבית. כי בתת מודע היא יכולה לגרום לנזק הגדול ביותר. מודעות לא נותנת לפגיעה הרגשית להיות מודחקת, מחד, ומצד שני הוא משנה את טבעה של הפגיעה הרגשית לאנרגיה משובחת. והכי חשוב, זו העוצמה והכח לשנות, שיש עתה לאנרגיה המותססת הזו. כוח ועוצמה שלא היו לה אילו במקום מודעות הייתה הזדהות עם הרגשות הפגועים.
**
גבריאל רעם , 14.11.13

*

מאמרים ורשימות נוספות: http://cw.hagut.net

דף פייסבוק חדש: "קבוצת אאוטסיידרים ומורדים.

קישור: https://www.facebook.com/osars2008

שני סטטוסים מתוך הדף:
א.אנחנו אאוטסיידרים, ואאוטסיידרים גאים. עד עכשיו, או לא מזמן,שידרו לנו שאנו דפוקים, היינו מלאים רגשי אשמה. אך אנו מבינים שאנו לא פיסות שוליים שזורקים החוצה, אנו היהלום שבכתר. אנו אנשים עם שאר רוח. יכול להיות שאנו אנשים רגישים במיוחד. אבל אנו מבינים שבמקום לחשוב שאנו דפוקים, אנו מיוחדים. ובכך אנו הופכים מאאוטסיידרים למורדים.
החברה הבינונית לא מסוגלת לתת מקום ראוי ליצירתיים ולרוחניים שבבניה ובנותיה. ועל כן אנו מקימים כאן קבוצה כדי שלא נהיה לבד, כי כך נחלש כוחנו. אנו צריכים להיות ביחד. להתחלק בקשיים שלנו ובייחוד שלנו. כי בהיותנו אאוטסיידרים אסור לנו להיות בודדים.
ישנו אמנם דף פייסבוק שמוקדש לאאוטסיידרים ומורדים. אך זהו דף שמתוחזק על ידי גבריאל רעם, מחבר הספר: "אאוטסיידרים ומורדים, העומדים מחוץ ומנגד". ידיעות ספרים, 2006
מי יתן ודף זה יהיה בית חם ותומך לנפשות הסובלות שלנו וכל כך שלא בצדק.

ב. "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהינום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהינום".
שירים. ריימונד קארבר –תרגם וערך: עוזי וייל, מודן, 1997 הוצאה לאור.

ילדי הנפש

הם מסתובבים בינינו, ילדי הנפש. מורכבים מרקמות אור ואפלולית. (גם בני 60 יכולים עדיין להיות 'ילדי הנפש').
מבחוץ מצוידים בעור דק מן הדק. אמנם עור תיקני, המקנה להם חזות רגילה לכאורה, אך מעברו הפנימי הוא ההיפך משריון ואבני חומה; הכל חדיר, פגיע ונתון לזעזועים.
שכן עדיני נפש הם והמחיר כבד.
אדם רגיל סופג פגיעה רגשית, מעט גסה, והוא כמעט לא חש בה. אצלם זה מיד מתפתח לאזור תפוח, אדום כחול. שהולך ומכה גלים של כאב דרך כל נימי חייהם הפנימיים, עד הקצה.
תוכם הוא מיתרים דקים שבדקים, שבחלוף בהם הרוח הגדולה הם מרעידים ומנגנים מנגינות שקטות ומופלאות וכל גופם מרטיט ומתערסל עם המנגינה הרחוקה.
הם חיים לפי תדר אחר, שלפעמים מגיע ואז הם מתרוננים. ולפעמים כשהם אפופים בגלי הכאב הרגשיים, הם מתייסרים תחתיהם כליידי מעודנת תחת קלגס בסמטה שכוחה ואפלה. ואז התדר הולך לאיבוד ומיתריהם הדקים נותרים שוממים ועריריים בחללם הפנימי.
הם אחרים. ללא בית, ללא אם דואגת, לרוב ללא חיבוק לילד הפנימי האבוד בלילות הקרים והארוכים של הנפש.
הם בגלות. חלקם מנסה להתכחש לביתם הלא ידוע והמרוחק, מנסים להתאזרח, להיות כמו כולם, מתוך תקווה נואלת שזה ישים קץ לייסוריהם.
אך כאן הם חוטאים ל'אני' הגולה והיקר שהם נושאים בקרבם, לעצמיותם האינטימית (להם) והזרה (לסביבה הקונפורמית). זרה, כי היא לא שייכת לעולם השעה, החברה והטכנולוגיה השולטים, אלא לעולמות של מלאכים ושירה. שירה אחרת. שירה של הנפש, שכאן, במקום הזה, תהיה תמיד זרה, יתומה, ואחרת.
**
גבריאל רעם, 12.7.13
מאמרים ורשימות נוספות: 'הגות במבט קוואנטי'.