ארכיון קטגוריה: Uncategorized

השורדנים

https://gabyraam.wordpress.com/2014/03/19/%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%a0%d7%99%d7%9d/

מודעות פרסומת

שני ספרי האחרונים

(שני ספרי האחרונים: "החיים, רשימות מן הגלות", 2014 . ו"בקצרה ולעומק" 2015, שניהם בהוצאת ניסן. לבקש בחנות הספרים להזמין  דרך המפיץ:דיאלוג. 03-9328904. לבקש את לבנה)

כבלי הנורמליות

פעם ביקרתי בבית משוגעים ("בית חולים לחולי נפש"), על השלט כתוב: "מרכז לבריאות הנפש"…

ציפיתי לראות מה שכה חסר 'בנורמליות', בנורמוטיות, (ב"מחלה הנורמופטית",)* (יש עליו ספר: "צילו של האובייקט""

http://www.amazon.com/Shadow-Object-Psychoanalysis-Unthought-Known/dp/0231066279/ref=sr_1_1?s=books&ie=UTF8&qid=1434786791&sr=1-1&keywords=The+shadow+of+an+object#reader_0231066279ציפיתי למצוא השלכות של ה'מחלה הנורמוטית', למשל במונח שונה לאותה תופעה: ,,האדם הנורופותי,,: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3283

,  ציפיתי למצא  התפרקות של הנפש מכבליה, ניצוץ של פראות בעיניים'.

התנהגות חסרת רסן, לא 'דופקת חשבון', 'חוגגת' את 'הפראות' שבשבירת מוסכמות.

את החופש שמחוץ לכלא הבינוניות הנורמטיבית – ולא מצאתי.

מצאתי אנשים כבויים שאכן מתאמצים ומנסים בכל כוחם להתנהג בצורה שפויה, לעמוד בתור בקפטריה בסבלנות כמו שצריך, לספור את העודף בעניין ובזהירות.

ריבונו של עולם, יש לכם את האפשרות של הפראות של לחרוג מן הכבלים של הנורמטיביות. ואתם, במקום לנסות לעשות זאת, אתם שמותר לכם להיות אתם. לא להיזהר, ואתם שהינכם כה מותרים להיות ללא כבלים, כה חוששים לחרוג מאיך שצריך להתנהג. (אפילו שמותר לכם, כה נזהרים בנורמליות, להישאר בגבולותיה).

ריבונו של עולם, אתם במקום היחידי שמותר לכם לשבור את השלשלאות, ואתם נאחזים בהם כטובע בגלגל הצלה. ולי כה בא לצעוק: "זה לא גלגל הצלה בו אתם נאחזים, אלא בכבלים, לא בגלגל הצלה. בכבלים".

+++

גבריאל רעם, 19.5.15 יום שישי

——————————————————————————————————————–

"אתה מבין!" צעק, וכמו נתמלא פתאום חימה. "אתה מבין, ולפיכך לעולם לא תהיה לך מנוחה. אילו לא היית מבין, אפשר יכולת להיות מאושר! מה בעצם חסר לך? אתה צעיר, יש לך כסף, אתה בריא, אתה בחור טוב. אינך חסר דבר, חזיז ורעם! לא כלום! חוץ לדבר אחד – טירוף! שמץ טירוף! וכשדבר זה חסר, אדון, מה טעם…"

– ניקוס קאזאנצאקיס

{ מתוך הספר "זורבה היווני", מפי הדמות "אלכסיס זורבה" }

+++

"לא אינך חפשי", אמר. "החבל שאתה קשור אליו, אפשר ארוך הוא יותר מן החבל של בני-אדם אחרים. אך זה הכל, ותו לא. אתה קשור בחבל ארוך יותר, אדון. אתה בא והולך, ואתה מדמה בנפשך שאתה חפשי, אבל הרי מעולם לא ניתקת את החבל שאתה קשור בו. וכשאין אדם מנתק את החבל…"

"עוד יבוא יום ואנתקו!" אמרתי בהתרסה, משום שדבריו של זורבה פגעו בפצע פתוח שבלבי והכאיבו לי.

– ניקוס קאזאנצאקיס

——————————————–

* הנורמוטים, או הנורמופטים

הנורמוטים הינו שם שנתן הפסיכואנליטיקאי הבריטי כריסטופר בולס לאנשים שהעיגון שלהם במציאות הוא כה חזק עד שהם מנותקים לחלוטין מעולמם הפנימי. בולס כתב על כך בסיפרו: "צלו של אובייקט" (הוצאת דביר, 2002), ובו הוא כותב כי המדובר אמנם על אנשים רבים המוגדרים כנורמליים, אך הוא רואה נורמליות זו כלא כל כך נורמלית… ומה לא כל כך נורמלי בהם? ובכן הם אכן נראים יציבים ובטוחים, נינוחים ומשתלבים חברתית, והם אף יכולים להיות מחוננים בהומור ויכולת לצחוק ולהתבדר.  אך הקוץ שבאליה הוא שלשם כל אלה הם  הקריבו את חיי הנפש שלהם. לנורמוטי אין קשר ודיאלוג עם חייו הפנימיים. אין לו מושג איך הוא מרגיש רוב הזמן, הוא מנותק מרגשותיו. וככאלה היחסים שלהם עם אחרים לוקים בחסר; היחס שלהם לאחרים מנוכר, הם מתייחסים לאחרים וגם לעצמם כאילו הם חפצים. שיחותיהם עם ידידיהם יתאפיינו בחוסר גילוי ריגשי פתוח וכן, אלא בסקירה של עובדות או בדיווח על מה שקרה במשך הזמן שחלף מאז נפגשו. הניכור הזה מתבטא גם במה שהם חשים לגבי הייהם, תחושתם לגבי חייהם מאופיינת בריקנות ושממון פנימי.

חייו החיצוניים יכולים להיות עשירים ביותר: חופשות, ספרים, הצגות, ידידים, מנוי בקאונטרי, אך לכל אלה הוא מתייחס התייחסות של תוויות, אם שואלים אותו איך הרגיש בהצגה או באימון הכושר הוא יגיד: בסדר. אין לו עניין בחוויה האישית שלו או בתוכן של ההצגה בה הוא צופה למשל, הוא מסתפק בעצם ביצוע הפעילות, כמו זו משימה שהוא ביצע. ומעבר לזה הוא לא חופר עמוק מדי.

עוד דבר שמאפיין את הנורמוטי, לפי בולס, הוא שחשוב לו מאוד להיות חלק ממערכת, חלק ממסד, חלק מצוות, בתוך מסגרת. הוא יעדיף השתייכות למסגרת קבוצתית מסויימת על פני שיחה אינטימית עם אדם כלשהו.

הוא מתייחס לבני אדם כאל חפצים, והוא אוהב לרכוש חפצים ולהקיף עצמו בהם.

לאור כל אלה נראה כי הטיפוס הנורמוטי לא יהיה מסוגל להתאהב, אך לא היא, טוען בולס, רק שהאהבה שלהם לא תיכלול את חלקי הנפש הפנימיים. באותה המידה הוא יכול לחוות חלומות בהקיץ, אך כמו בהתאהבות שלו, זה מוגבל, אלה דמיונות בהקיץ ללא נוכחות של העולם הפנימי והאישי שלו.

למרות שהם יודעים להנות ולצחוק, קשה להם לחוות צער אמיתי. במקום לחוות למשל יגון על מות מישהו יקר וקרוב הם עושים רציונליזיה ומטפלים בזה על ידי קלישאות; 'יהיה טוב', 'תחשוב חיובי', 'בחיים יש עליות וירידות' וכו'.

סך הכל מודבר על בני אדם שחיים במציאות חיצונית שבעבורה הקריבו את המציאות הפנימית שלהם. לאט לאט הם למדו לוותר על תשוקות, יצרים ומאווים פנימיים וכל שנותר הוא רק מה שיש לו ייצוג וייישום בעולם החיצון, או זה שניתן לדבר עליו עם נורמוטים אחרים.

מצב זה הפוך לפסיכוזה, שם האדם נוטש את החיים החיצוניים ומעוגן כולו בעולם פנימי של הזיות ופנטזיות. כאן הנורמוטי נטש את העולם הפנימי. לטובת עולם מוחשי והתנהגויות מקובלות.

הנורמוטים לעתים לא עומדים במעמסה של חיים ללא פנימיות והם נוטים למצוא איזון מלאכותי (במקום החיים הפנימיים שאין להם) בפעילויות כמו שתיה, התמכרות לעבודה, התמכרות לכושר גופני, התמכרות למין, הפרעות אכילה.

ההערכה ההעצמית של הנורמוטים קשורה קשר הדוק ליכולת התיפקוד החיצונית שלהם, וברגע שהם לא מקבלים משוב חיובי על כך, או שהם ירדו בסולם החברתי מתיפוד מתוגמל לתיפוד פחות מתוגמל ומוערך –  זה עלול להרוס אותם.

תמונות ופרשנויות חדשות בשפת הגוף

בדף הפייסבוק שלי שמוקדש לשפת הגוף, ישנן תמונות ופרשנויות למצבים ומנחים בשפת הגוף. לפני האחרון היה תנוחות שינה זוגית והפרשנות להן. היום 5.3.15 העלאתי סידרה של תמונות של גברים ונשים באינטראקציה והפרשנות להם. הלינק לדף הפייסבוק: http://tinyurl.com/nm3wqry

ספר חדש שלי.

פברואר, 2015
בקצרה ולעומק
הגיגים, פרגמנטים ואמרות כנף

הספר "בקצרה ולעומק: הגיגים, פרגמנטים ואמרות כנף" מאת גבריאל רעם, מורכב מנגיעות קטנות וקצרות בנושאים של תודעה, מודעות והגות. כחוט השני עובר בספר הנסיון להיות מודע לחלקים שמצויים בשולי תודעתינו, ולא בגלל שהם שוליים, אלה בגלל שהם נדחקו לשם על ידי חיי היום יום, ההמולה והלחץ. אפשר לומר שכל מה שעלול להסב לנו מורת רוח רגשית, נדחק הצידה אל השוליים אלא אם אנו עושים מאמץ מודע להרחיב את תודעתינו ולכלול אותו.
הנושאים עצמם קרובים לכולנו: אושר, נוסטלגיה, מיניות, הזדקנות, נעורים ואחרים. על לשון הפסוק בתנ"ך: "הידיים ידי עשו והקול קול יעקב" – הכלים הם כלי מודעות התכנים הם החיים של כולנו.
הבחירה בז'אנרים מצומצמים כאמרות, פרגמנטים והגיגים, באה משני טעמים: האחד – כדי לא ליפול לבור של "תפסת מרובה – לא תפסת", ניסיון ללכת עם "סוד הצמצום" והשני – האמונה כי התמציתיות של הכתוב תעורר בקורא את הדמיון, היצירתיות ואת הרצון ליצור דיאלוג עם הכתוב על ידי תרומה של "בשר" מתוך החוויות של חייו הוא.
גבריאל רעם פונה לכל מי שנשמת המחפש אחר משמעות החיים לא פגה ממנו, אך אולי בעיקר הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: "עדיני הנפש", או אנשים "בעלי שאר רוח", הוא מכנה אותם בספרו: "אאוטסיידרים", הוא פונה לאאוטסיידרים, אותם הוא רואה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שחייהם קשים ומלאי ספקות עצמיים. הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ומקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד"ס החיים.
המחבר (הידוע יותר כמומחה לשפת גוף) הינו 'בוגר' של בתי ספר ואסכולות לעבודה פנימית, כגון הדרך הרביעית, הזן בודהיזם, הטאו ואחרים. והמשפטים בספר זה הן חלק מן הפירות אותן הצליח לקטוף בדרכו הארוכה.
הספר הוא דואלי מבחינת הז'אנרים אליהם הוא משתייך. "הורה" אחד הוא הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, מבית מדרשם של אלבר קאמי, ז'אן פול סארטר, מרטין היידגר, רולו מיי, יעקב גולומב וסרן קירקגור. "הורה" שני הם פילוסופים מרדנים, רוחניים או שניהם כמו ר. ד. ליינג, קן וילבר, גורדייף ואוספנסקי, אויגן הריגל, לאו טסה, הרמן הסה ופרידריך ניטשה.

רוח הלוחם

כאשר אבדו הסיכויים, כשאפסו התקוות, כשנחלשו הכוחות- זה הזמן לרוח הלוחם.
עמוק בתוכנו הוא מצוי והוא תמיד הולך נגד הרוח.
כשאתה נופל ונופל ונופל ואין על מה להישען – זה הזמן לרוח הלוחם.
כפניקס, עוף החול, הוא בוקע מן האפר של חייו ומקלל כנגד כל הרוחות.
ככל שרבה הרוח הנגדית כן הולך ומתעצם כוחו.
הכלל כבר החל להספידו והכל כה קשה ואכזר ונגדו- זה הזמן לרוח הלוחם.
הרוח שנשאה אותו הלום כבר אינה נושבת בכיוונו, היא שינתה כיוון ועכשיו היא נגד כיוון צעדיו ואז ורק אז היא בוקעת מתוכו – רוח הלוחם.
ותמיד מגיע הרגע שכלום לא הולך והגיע כנראה תורו לוותר ולהספיד ואז לפתע מתרחשת מטמורפוזה ושוב הוא בן בלי גיל, פרש בודד, דוהר נגד רוח האבדון.
הוא אינו רוצה לנצח, רק לשרוד ולשם כך לא יספיקו לו כוחותיו, הוא זקוק לפרש הבודד שיבקיע מתוכו וילך נגד הסיכויים, נגד קריסת התקוות – ואז מתרחש הפלא והוא שורד, הוא ורוח הלוחם.
5.1.15
גבריאל רעם

ראיון רדיו איתי, ברשת א' אודות ספרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות"

הנה הלינק לראיון האודיו על הספר:

הספר: "החיים, רשימות מהגלות"' שיצא השנה, 2014 בראיון ברשת א'


פטריוטיות מול הומניות

אנו יושבים ומביטים במסך בדיווחים שוטפים אודות מלחמת 'צוק איתן'.
הייתי רוצה 'לפרק' את מה שבא אלינו מן המסך, לרבדי עומק שונים.
בהקשבה ובצפייה של הדיווחים ישנן 4 רמות.
רמת הפשט היא מה שאומרים, המומחים, הקצינים והחיילים. מה דעתם? מה המידע? מה קורה? מה עתיד לקרות?
רמת הרז הוא היא איך הם אומרים זאת? בכעס, בחוסר אכפתיות, בנונשלנטיות, בנחישות וכו'. (רובד או רמה זו נתונים יותר לאופי האישיות של הדובר, וזאת ניתן לראות היטב באמא ממוצא אמריקאי, אחת משלושת האימהות של שלושת הנערים הנחטפים והנרצחים, שלא משנה על מה היא מדברת, היא מחייכת רוב הזמן…).
המדובר באיזה סוג של רגש הם יוצקים לעמדותיהם ודעתם.
הרמה השלישית היא רמת הסאבטקסט. זו רמת הדרש. אפשר להבין לפי אופי ניסוח המשפט, לפי המלים הדומיננטיות, לפי לפני איזה משפט יש הפסקה דרמטית, איזו מילה מוצבת בתחילת המשפט ואיזו בסופו, איזו מילה מופיעה יותר פעמים מהאחרות. כל זה יכול להראות מה בעצם הם מנסים להגיד אפילו מאחורי הניסוח הזהיר של הדברים. ברמה זו אפשר למצוא שני אנשים שיגידו את אותו הדבר עם אותה שפת הגוף, עדיין אופן ניסוח המשפט, יעשה את ההבדל; מה קיים בין ומאחורי המלים, זו רמת המסר.
הרמה הרביעית היא רמת הסוד: ממה הם נמנעים מלהגיד, מה חסר במשפטים שלהם.
וכאן (ברמה זאת) מסתמן משהו מעניין, מה שהם אומרים כול כולו, או לפחות רובו, מצוי תחת המטריה של פטריוטיות ("אנו חזקים", "אנו נמחק אותם", "תנו לצה"ל לנצח", "מה הם חושבים להם, להם מותר להפגיז אותנו ואנחנו נהיה סתם פרייריארים?) "אנחנו נראה להם מזה", "נראה להם שאיתנו לא כדאי להתעסק, אחת ולתמיד", "נראה להם ש'בעל הבית השתגע"'.
כולם מדברים בשפה הפטריוטית, ואוי למי שבימים אלו יעיז להביע פקפוק או ספק באחד מן המשפטים הללו – למשל כמו אורנה בנאי שהעיזה לבקר משהו אצלנו, נאצות וקללות חריפות היו מנת חלקה.
ומה שחסר, מה שלא נשמע במשפטים החוזרים הללו אלה המשפטים האנושיים, הכוונה לצער והלם כתוצאה מהריגה של ילדים קטנים ואימותיהם. במקום זעזוע הפטריוטיות מנסה להתעלם מזה, או רק מזכירים את זה בהקשר של רשעות החמס שמשתמש בהם כבמגנים אנושיים.
ובחזרה לרמת הסוד, אדם ניכר פחות במה שהוא אומר כמו במה שהוא נמנע מלהגיד. מה חסר במילות הדוברים? למשל: זעזוע ויגון על 780 הרוגים, רובם (או לפחות חלקם) כנראה נשים וילדים שאין להם חלק במלחמה.
מפעם לפעם מישהו מתכסה בעלה תאנה זעיר, משהו כמו כן, באמת חבל", ובזה זה נגמר, אולי עוד חצי משפט וזהו.
מרוב שאנו מזדהים עם עמדתנו (ועם העוול שנגרם לנו) – אנו לא מסוגלים לכאוב את כאבי הילדים ואימותיהם. שוכחים את ההומניות; הזדהות עם סבל האחר רק בגלל שהוא בן אדם, כמונו.
"הבא להרגך השכם להורגו" הוא משפט שבמידה לא קטנה צודק (למרות שכפי שאמר גנדהי נשיא הודו שנרצח: "עין תחת עין וכל העולם עיוור"). הם מפגיזים אותנו ועלינו בהחלט להגן על עצמנו על ידי תגובה קשה. אך לא זו הנקודה. ברור שנקודת ההתחלה שלנו צודקת – אך הדבר הכי מטריד כאן זו הדה-הומניזציה.
הפטריוטיות מעוורת אותנו מלראות את הצד האנושי.
ליבנו נאטם נוכח אלפי הפליטים שבקריאת צה"ל עוזבים את ביתם כשרק בגד לגופם ומתגוררים במתקני אונר"א. ושוב, לגבי 14 הילדים שנהרגו מפגז בחצר של אונר"א . רק לפני מספר מועט של ימים.
אנו חוסים בצל הפטריוטיות, מקיפים באהבה משפחות נופלים ופצועים, אך מה עם כל האבות (של הצד האחר) שאיבדו את ילדיהם ואף את נשותיהם? אין בנו קצת חמלה עליהם?
בכל מלחמה קיימת דה- הומניזציה, ציור של האויב כלא אדם, כחיה טורפת. שחוקי האנושיות המתחשבת לא חלים עליו. וכך זה משקיט את מצפוננו. אבל כאן חייב לעבור קו אדום, קו גבול, בין אלה שמתכוונים להורגנו ובין מי שנקלעו לקו האש (נשים וילדים וסתם אזרחים).
אז מה עושים כשאין יכולת למתוח קו בין קורבנות תמימים לבין חיילי החמס? ובכן אם ישנו סיכוי לאבד צלם אנוש, שטייס מוריד פצצה של טונה והוא לא משוכנע שבמרחב ההפצצה אין ילד או אישה – לא יורים.
אל לטייסים ולמפקדי טנקים ותותחנים – לנוח מתחת למסכה ולשיריון של התפקיד. התפקיד הוא הנבל הגדול ביותר במלחמה הזו. זה התפקיד שהורג ילדים מבלי להניד עפעף ("חשתי מכה קלה בכנף" [דן חלוץ]. הם רק הוציאו לפועל את הפקודה. היינו בורג קטן. וזה לא האדם שהורג נשים וילדים, זה התפקיד. תחתיו אנו מוגנים ובשמו אפשר לבצע דברים איומים.
בשבוע שעבר התפרסמה ב"הארץ", במדור "ספרים" סקירה של ספר בשם: חיילים : ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט : פרוטוקולים של לחימה ומוות / סונקה נייצל הראלד ולצר.
וכאן אני עומד לעשות השוואה נוראה ולא צודקת לגבינו. אין מקום כלל להשוואה בינינו ובין המפלצות אדם הנאציות! אך אני נעזר בזה עם כל ההסתייגויות שבעולם, רק כי זה מראה מה השלמה מלאה עם תפקיד יכולה לעולל למצפון האנושי, ועד כמה הסתופפות בצל התפקיד, עלולה להביא לדה הומניזציה.
ואני מתנצל מראש על עצם ההשוואה, אסור לעשות אותה, אך התלבטתי רובות והחלטתי שאני חייב להביא אנלוגיה להשחתה של התפקיד את המקום האנושי. עד כמה הזדהות עם תפקיד יכולה לגרום לדה הומניזציה, ועדיין ליבי לא שלם עם ההשוואה הלא צודקות והנוראה הזאת. ואני מתנצל מראש על ההשוואה, זה רק לצורך הדגמה (לא צודקת כלל) של עד כמה הזדהות עם התפקיד יכולה לפגום בממד האנושי.
"בראשית מלחמת הﬠולם השנייה יזם המודיﬠין הבריטי את אחד ממבצﬠי הריגול הגדולים והחשובים בהיסטוריה: אנשיו התקינו מיקרופונים זﬠירים בכמה מתקני כליאה, והאזינו בשיטתיות לאלפי שבויי המלחמה הגרמנים שנכלאו בהם. האזנות הסתר נוﬠדו לסחוט מהשבויים הגרמנים מידﬠ ﬠל ﬠניינים צבאיים, כמו תוכניות מבצﬠיות וכלי נשק חדשים. אבל השבויים, שלא ידﬠו כמובן שהבריטים מאזינים להם, דיברו בגילוי לב גם ﬠל נושאים אחרים: הﬠרים שביקרו בהן, בני המשפחה שהתגﬠגﬠו אליהם, וגם ההריגה והאלימות הקיצונית שהיו חלק מחיי היומיום שלהם, מﬠורבותם האישית בביצוﬠ פשﬠי מלחמה ויחסם להשמדת יהודי אירופה.
הוורמאכט פעלו בשנת 1941 כרוצחי המונים, הם השתתפו בהשמדה בשטחי ברית המוצעות בלבד. הם ריכזו יהודים ליד בורות שהקרבנות נאלצו לחפור בעצמם וירו בהם שורה אחר שורה. יש לציין שנרצחו למעלה ממליון יהודים בשיטה זו, כמות לא מבוטלת. בספר מובאות מספר עדויות מרתקות על אירועים אלו, של חיילים מדרגות שונות בכוח. כך לדוגמה קצין בכיר, אומר שהוא התנגד לרציחת היהודים משום שהיא הייתה לא יעילה ונעשתה בפומבי. חייל אחר התרעם על כך, שלא ניתן היה להתעלל מינית ביהודיות בשל חוקי הגזע".
איך אפשר להסביר את ההתנהגות המפלצתית של החיילים? ובכן, התפקיד ודרישותיו הם שעיצבו את התנהגות החיילים יותר מכל דבר אחר", קובעים המחברים, "והאידיאולוגיה יכולה לספק נימוקים למלחמה, אבל היא אינה מסבירה מדוע חיילים הורגים או מבצעים פשעי מלחמה". רק ההזדהות עם התפקיד שמטילה על החייל ההוויה הצבאית היא שיכולה להסביר הרג ברוטלי ופשעי מלחמה, וזו גם הסיבה שהמלחמה מזמנת תקריות שאינן קשורות לאידיאולוגיה של אחד הצדדים.
הנה כמה קטעים נוראים (אפשר לדלג) מן הספר:
פעם השתתפתי בזה […] זה היה כשהשתתפתי במערכה על פולין. עשיתי שם טיסות תובלה. הייתי פעם בראדוֹם ואכלתי שם ארוחת צהריים בגדוד של ואפן-ס"ס שהיה שם. ואז סרן אחד מהס"ס, או מה שהוא לא היה, אמר לי: ‘בא לך לבוא לחצי שעה? תקבל תת-מקלע וקדימה ניסע.’ אז אני כבר הולך איתם. היתה לי עוד שעה אחת פנויה, אבל הלכנו למקום שנראה כמו בסיס צבאי וחיסלנו אלף וחמש מאות יהודים. […] חשבתי על זה – דווקא לא היה נחמד." סגן מהלופטוואפה, 16 באפריל 1943
הנה , לדוגמא , השיחה הבאה שהתנהלה ב30 באפריל 1940 בין סגן משנה מאייר , טייס בלופטוואפה ובין פוהל , טייס מודעין בעל אותה דרגה.
פוהל : "ביום השני למלחמה הייתי צריך להטיל פצצות על תחנת הרכבת בפזן. שמונה פצצות מתוך שש-עשרה נפלו בעיר, לתוך הבתים. לא שמחתי בגלל זה. ביום השלישי לא איכפת לי, וביום הרביעי התחלתי להינות. זה היה הכיף שלנו לפני ארוחת הבוקר, לצוד בשדות חיילים בודדים עם המקלעים שלנו , ולהשכיב אותם שם עם כמה כדורים בגב".
מאייר : "תמיד נגד חיילים? ."
פוהל : " גם אנשים. תקפנו את השיירות בכבישים. הייתי במבנה. זרקנו על הכבישים ועל התעלות, בגלל שתמיד נחפרו שם תעלות. המטוס רעד, בכל פעם מחדש, ועשיו התחיל העסק בפנייה שמאלה, עם כל המקלעים ומה שאתה יכול לעשות. ראינו שם סוסים עפים. "
מאייר : " גועל נפש, זה עם הסוסים… לא!"
פוהל : כאב לי על הסוסים . על האנשים בכלל לא. אבל כאב לי על הסוסים עד היום האחרון" .
סגן משנה פוהל מספר על הימים הראשונים במערכה על פולין, ומדבריו עולה כי נזקק לשלושה ימים בלבד כדי להתרגל להפעלת אלימות. כבר ביום הרביעי הוא החל להינות מהעניין, עובדה שהוא ממחיש בתיאוריו על הכיף שלפני ארוחת הבוקר" , הדבר היחיד שהוא לא התרגל אליו היה פגיעה בסוסים.
ישנם עוד ציטוטים, אבל עד כאן, היתר מזעזע מידי.
אז מה אני רוצה להגיד? שהחיילים שלנו הם כמו הנאצים? האם יש מקום אפילו חלקיק של מקום להשוות? בשום פנים ואופן. חלילה וחס, אין מקום להשוואה. פה אנו באים לא לפגוע באזרחים רק בחמס שפוגע בנשינו וילדינו ללא הבחן מתי שמתחשק לו, וכל שרצינו זה ללמד אותו לקח שלא יעשה זאת יותר.
אז מדוע בכל זאת הבאתי את האנלוגיה והציטוטים? רק מתוך סיבה אחת. אין דבר משחית יותר ויוצר יותר דה הומניזציה מאשר התפקיד, ולא משנה איזה תפקיד. למשל רופא, ברגע שהוא נכנס לתפקיד, מיד ישנה דה הומניציזה, וההשחתה הגדולה מתרחשת כשהתפקיד בא על חשבון משהו (ותמיד הוא בא על חשבון משהו) ובמלחמה וברפואה וגם בשטחים אחרים – התפקיד בא במקום אנושיות. וכשיש תפקיד, האנושיות יכולה להכביד. וקל להיפטר ממנה.
והכי חשוב לזכור, בעת ביצוע התפקיד – זה את ההומניות, את האנושיות, ואת זה כה קל לשכוח כשאנו בתפקיד. או מזדהים עם התפקיד של הלוחמים שלנו.
——
הערה:" מאמר קשור
גבריאל רעם 25.7.14

עין תחת עין…

"עין תחת עין – וכל העולם עיוור".
גנדהי