ארכיון קטגוריה: \"הגות. מתוך: \"אאוטסיידרים ומורדים

מקסם השווא של הנורמליות

קו עמוק ובלתי נראה חוצץ בין הנורמאליות לא-נורמאליות.
הקו יכול לעבור במשפחות, בכיתות, בחדרים במקומות עבודה, בין שני ידידים ועוד ועוד.
אך הוא גם עובר בתך הא-נורמאליים עצמם; הם מתלבטים, לא שלמים עם הא-נורמאליות שלהם. התלבטות שלא קוראת לנורמאליים, הם שלמים במאה אחוז עם הנורמאליות שלהם. הם גם לא יאפשרו דריסת רגל לאדם שמייצג אי נורמאליות בחייהם (אלא אם כן הוא נמצא בפיקוח של מישהו מוסמך…).
רוב הא-נורמאליים היו מתחלפים ברצון עם הנורמאליים. ואילו הנורמאליים לא היו מתחלפים בשום פנים ואופן. הנורמאליות שלמה עם עצמה, שקטה, שבעה, מרוצה: "הכל בסדר, הכל כפי שהוא צריך להיות, ואנחנו במקום הנכון", וכדי להגן על הנורמאליות (מפני הא-נורמאליות) – הא-נורמאליות מתנהלת תחת פיקוח הדוק, (גם אם לא רשמי) מצד סוכני הנורמאליות… (אך על כך בהרחבה במאמר אחר שלי על הנושא).
לגבי זהות הנורמאליים אין בעיה, אלה פשוט הרוב, האזרחים המהוגנים והממוצעים ("קופסאות קטנות", כשם שירה של מלוינה ריינולדס ששר פיט סיגר בשנות החמישים המאוחרות). אז מה לגבי זהות הא-נורמאליים? מי הם בדיוק? (כי עד עכשיו יש לנו רק שם מאוד כללי), ובכן, כדי להבין אותם יותר לרוחב – ניתן לייחס להם כמה איפיונים ושמות: מסוממים, אאוטסיידרים, משוגעים, חולי נפש, לחוצים, חרדים, לא משתלבים, חסרי שקט נפשי, מדוכאים, פסימיים, הוזים, לא מרוצים ועוד. אך נוסף לצד החושך יש להם גם את צד האור: אנשים רגישים במיוחד, חולמניים, אמנים, סופרים, משוררים, יוצאי דופן, מבריקים, עדיני נפש, בעלי חזון, בעלי שאר רוח, מקוריים, אותנטיים, רואים עצמם כבעלי שליחות, רוחניים, דתיים ועוד.
שיר שמבטא היטב את הלך רוחם של הא-נורמליים לגבי עצמם הוא: Mad world
וצריך להבהיר: השייכות לאחד משני המחנות הללו אינה עניין שאפשר להשפיע עליו במהלך החיים, כך שאדם יעבור ממחנה אחד למחנה אחר. הרוב המוחלט של שוכני 2 המחנות נולדים עם זה טבוע בהם. (עם זה, יכול להיות שבמהלך החיים על האדם להשיל כמה קליפות כדי שתיחשף הבטנה הפנימית ועליה מוטבע או הסימבול של הנורמאליים או של הא-נורמאליים).
אנשים מן המחנה הנורמאלי ניזונים נפשית מיוצרים שברובם הגדול מצויים במחנה הא-נורמאלי. יש אנשים נורמאליים שניזונים נפשית מספרי טיסה וטלנובלות, ויש כאלה שלחם חוקם זה מחזות של שייקספיר וספרים של א. ב. יהושע. ואותו הדבר לגבי היוצרים הא-נורמליים, יש יוצרים ברמה גבוהה וישנם יוצרים ברמה נמוכה. רוב היוצרים השייכים לזרם הא-נורמאלי – נאחזים באומנותם כמו בזיז בדופן של נהר עם זרם עז, כדי לא להיסחף בזרם העז של הא-נורמאליות.
הנורמאליים חיים כשסביבם רשת חברתית ענפה, תומכת ופעילה(נסיעות ביחד לחו"ל, ביחד בחוג בית ביחד באירועים משפחתיים וכו'). והרשת החברתית התומכת הזו מאשרת ומאשררת להם בכל מפגש עד כמה כולם בסדר; הם אומרם פחות או יותר את אותם הדברים, משמשים פה לאותה השקפת עולם ועוד. (ויש בזה נוגד חרדה משמעותי, למצוא מחסה מפני החרדה על ידי אישור של הרוב, יש לנורמאליים משוכנעות שהרבה אנשים לא יכולים לטעות ביחד, שזה משפט מוטעה ביותר, אבל על זה בהזדמנות אחרת). הינה למשל דוגמא אחת אופיינית לאותם דיבורים, אותה השקפת עולם (שמאשררת לכולם שהם בסדר): היחס לנכדים. זה אותו התקליט אצל כולם כמעט; התמוגגות ואפילו אאופוריה מביקור הנכדים או אפילו התבוננות בתמונות שלהם. ומעניין שבאותו עניין, הא-נורמאליים פחות מתרגשים מעניין הנכדים.
ומרשת חברתית תומכת אצל הנורמאליים, למצב החברתי אצל הא-נורמאליים. ובכן הם בודדים למדי, או שיש להם חבר אחד או שניים בודדים וא-נורמאליים כמוהם. אך כאן יש לא-נורמאליים בעיה נוספת– הם מאוד אינדיווידואליסטים, אין 2 חברים א-נורמאליים עם אותו מבנה נפשי. כל עותק הוא עותק מקורי, במהות שלו. והסיבה לזהות הזו בין הנורמאליים והשוני בין הא-נורמאליים, קשור לאובייקט העיקרי אצל כל אחד מן המחנות הללו. אצל הנורמאליים זו המסכה החברתית, "מה אני משדר מבחינת מה שמצפים ממני להגיד או איך עלי להגיב". וכאן אין בעיה גדולה ליצור זהות, כי המסכה לא נולדת מבפנים, היא מאומצת מבחוץ. והיות וזה נעשה בעיקר על ידי חיקוי, ניתן להגיע לרמות די גבוהות של זהות מסכתית. אצל הא-נורמאליים לא מדובר על מסכה מאומצת, אלא על נפש, או מבנה נפשי ייחודי, ואין שתי נפשות זהות או דומות. וזה אומר שהם יכולים לחוות בדידות גם עם רעיהם הקרובים. את אשר חי בהם באמת הם יותר יכולים ליצוק לתוך יצירה אישית מאשר לצקת אותה לדיאלוג עם חבר טוב. (הערה: גם היכולת לצקת את אשר בנפשם ליצירה אותנטית, מותנה בכך שלא אשפזו אותם קודם לכן, במקום שהתרופות ומכות החשמל מגבילים במידה רבה את היכולת היצירתית האותנטית).
ועוד דבר בתת נושא שאקרא לו: "אני בסדר". ובכן הנורמאליים 'בסדר'. הם תמיד בסדר, הכל אצלם בסדר. הם לא כל כך סובלים מבעיות נפשיות, כמו מתאונות ומחלות פיסיות.
הא-נורמאליים 'לא בסדר'. והם עצמם לא בסדר כמעט בכל מקום; בעבודה הם לא בסדר, בנישואין הם לא בסדר, כילדים הם לא בסדר. וגם בתוכם לא בסדר: הם מלאים רגשות אשם, חרטה וסבל. שוכחים לראות עצמם דרך הצד הגבוה, היצירתי הרוחני, ובחלק גדול של הזמן מביטים בעצמם דרך עיני הרוב השפוי. ועל כן הם לא חיים בשלום רוב הזמן אם מה שהם 'רואים' בתוכם.

כן, קו עמוק ובלתי נראה מפריד ביניהם, אך עם זאת מתקיימת תקשורת בין יחידים השייכים למחנות השונים מעבר לחומת הזרות; לנורמאליים אין בעיה עם תקשורת כזו, כי לרוב, הא-נורמאליים מתחזים בה לנורמאליים (מה שגורם להם בתוכם לסבל עמוק).
וכך הא-נורמאליים תמיד חצויים, בעוד שהנורמאליים שלמים למדי עם הנורמאליות שלהם. ושום דבר לא ישכנע אותם שיש משהו שהוא לא רק שטוח, בינוני וחסר משמעות בחייהם, אלא אף פגום ושלילי. למשל מלחמות. כמעט כל המדינות בעולם חוות אחת לכמה עשרות שנים מלחמות נוראות עם מדינות שכנות. מלחמות בהם נשלחים מאות אלפי נורמאליים צעירים לטבוח במאוד אלפי צעירים ממדינות שכנות, שגם הם עושות אותו הדבר בחזרה. הצעירים חווים דברים נוראים עושים דברים נוראים והדבר היותר מפליא הוא שלאחר המלחמה, הם חוזרים לנורמאליות השטוחה והחדגונית כאילו כלום לא קרה, למעט הלומי הקרב (שרובם כמובן א-נורמאליים).
אחד מן הספרים המשמעותיים ביותר לגבי המפלצתיות והנורמאליות (הפוסט מלחמתית) של חיילי מלחמת העולם הראשונה נמצא בסיפרו של אריך מריה רימק הגרמני: "במערב אין כל חדש". הספר נפתח בסצנה בה פלוגה של 150חיילים, יוצאים לקרב, חוזרים 80 חיילים, ושעה מאוחר יותר הם ניצבים בתור לאוכל. והדבר היחיד שממלא אותם זה שכל אחד מהם יקבל עכשיו מנה כפולה של אוכל וטבק. (כי הטבח הכין 150 מנות).
דוגמה נוספת ליכולת השיקום שלהם ממצבים קליניים קשה בחזרה לנורמאליות שפויה – היא במה שבני זוג נורמאליים מסוגלים לעשות האחד לשניה במהלך הליך גירושין סטנדרטי. הם אומרים דברים איומים האחד על השניה, ומתנהגים בצורה ממש מכוערת כלפי האדם שרק לפני מספר שנים היה האדם היקר ביותר בעולם עבורם. וגם כאן, הגירושין (מכוערים ואגרסיביים ככל שיהיו) לא יפרו את שלוות הנורמאליות שלהם. הם אוספים את השברים, ברוב המקרים (אם הם צעירים מספיק) מוצאים פרטנר ובונים זוגיות חדשה ושוב, נורמאלית להפליא. מעט מאוד צלקות נשארו, כאלה שפוגמות בשלוות הנורמאליות שלהם.
וכך שום דבר לא יפר את שלוות הנורמאליות. לא מלחמה, לא גירושין. וגם אם יתפסו מי מהם במעילה, או בהטרדה מינית ממושכת, הם יכחישו הכל, ובתום תקופת העונש יחזרו להיות נורמאליים כאילו כלום לא קרה. אין כמעט מקרים של נורמאלי שנתפס בקלקלתו ולאחר שנענש (או לא) הוא סובל מייסורי מצפון קשים, וקשה לו לשקם את חייו בגלל שאינו יכול להשלים עם מה שעשה.
וזה אולי הדבר היותר מפליא בהם, 'הגמישות' הזו, לחזור לנורמאליות לאחר חריגות פרועות, כאילו כלום לא קרה. (לדבריהם הכל עלילות ואין בם טיפת רגש אשם). את ייסורי המצפון ורגשות האשם הם משאירים לא- נורמליים; זו ההתמחות שלהם
אין להם לנורמאליים בעיות מצפון עם התנהגות מכוערת, משפילה, או לא הוגנת (מצידם כמובן), הם מיד עושים דיסוננס קוגניטיבי. ההתנהגות שלהם אינה אף פעם הבעיה (עבורם), העיקר עבורם זה המשחק החברתי, התוויות החברתיות ועיקר העיקרים: המסכה החברתית. הם יכולים לדרוס את מצפונם פעמים רבות; לרמות, להוליך שולל, להיות קטנוניים בקשר לכסף (אלא בקשר למה?). אך העיקר עבורם שלא יופיע סדק במסכה; לשמור על פאסון של הנורמאליות השלווה והשאננה; הכל בסדר, בסדר גמור.
והם מותירים את כל 'הלא בסדר', לשעירים לעזאזל, ל"לא בסדרים". הם (הא-נורמאליים) משמשים עבורם כמעין טוחן אשפה. שהם ירגישו אשמים. וכך קורה דבר מעניין, שחלק נכבד וגדול מרגשות האשם שהם אמורים להרגיש עובר איכשהו לא-נורמליים, שמנקזים את המוגלה עבורם אל מחוץ לחייהם השלווים והנקיים של הנורמאליים. ואל תוך תחום חייהם המסוכסך, הלא יציב והבעייתי של הא-נורמאליים.
והאם הנורמאליים אומרים 'תודה' ללא-נורמאליים על השירות הזה? חלילה. זה עלול עוד להסב את הסטיגמה בחזרה אליהם. רגשות אשם זו הטריטוריה הבלעדית של הא-נורמליים.
אבל עדיין, יכול לבוא אדם ולשאול (שלמרות התיאור המפורט) האם יש 'חוק אצבע' שבאמצעותו ניתן להבדיל בין הנורמאלים לא- נורמאליים? ובכן, כן; החיים של הנורמאליים מאורגנים, מסודרים, הכל כפי שצריך להיות. ואילו אצל הא-נורמאליים חוגג הבלאגן. בלבול, כאוס. זה כאוס שנגרם להם כתוצאה מכך שהם מאמצים לבחינת עצמם את עיני הרוב הנורמאלי. רואים עצמם דרך אמות המידה של הרוב הנורמאלי.
אה כן, ועוד דבר, הם (הא-נורמאליים הם חסרי מזל. כן, המזל מחייך תמיד ורק לאלה שהם חלק מן הקונצנזוס. תגידו צירוף מקרים, תגידו קונספירציה (קולקטיבית תת הכרתית), איך שלא תבדקו את זה תראו שמזל וחוסר מזל נופלים באורח מופלא לשתי המחנות הללו. מזל לנורמאליים וחוסר מזל לא-נורמאליים.
ובכל סיבות אלה ואחרות – הא-נורמאלי תמיד ינסה לבחור להיות נורמאלי. אך גאולתו תגיע רק יבין היטב את העיוות הזה אצל רוב בני האדם- להיות שייך לרוב הצודק, ולהיות בינוני ושטחי וחסר ספק לגבי מה שהרוב מחשיב כחיים נורמאליים. – זה צד אחד של המשוואה של אפשרות גאולתו – ראייה נכונה של 'הנורמאליים'. הצד השני של גאולתו הוא בכך הוא צריך לקבל את גורלו ולהזדהות עימו. אך זה לא מספיק, עליו להיות נצר גאה לזן של אנשים שמהווים את הנפש או הנשמה של המין האנושי, בכל זמן נתון. ואז, ורק אז יוכל לראות בתוכו את היופי הפנימי וההרמוניה, את השקט והרוחניות העמוקה (שכל הזמן שכנו שם כפוטנציאל). נכסים שלא יסכים בשום פנים להחליפם עם המזל והסדר שבחייהם של הנורמאליים. עליו לזהות את זה בתוכו ולבחור בזה עם כל כולו ולהעדיפו על פני האלטרנטיבה (הנורמאלית), אחרת יחמיץ את חייו שלו (שכתוצאה מכך) יהיו תמיד מלאי סבל וייאוש.
גבריאל רעם 6.8.14

מודעות פרסומת

השורדנים

חלק א': יוצאי הדופן במצבי משבר וסכנה
שורדנות זו תופעה אנושית. אך מסתבר כי כנראה, רק כ- 10% מן האוכלוסייה שייכים למיעוט הזה.
מי שחקר את התופעה וכתב עליה רבות הוא ד"ר אל סיברט, פסיכולוג. הוא כתב ספר שבשפת המקור נקרא: The personality of the survivor
הספר תורגם לעברית ונקרא: "אישיות והישרדות", (כאמור) מאת אל סיברט ויצא בהוצאת עם עובד ב-1999
סיברט עצמו אדם מעניין. בגיל הקולג' הוא אובחן כסכיזופרן , הוא ברח מן המוסד לקולג' שם השלים לימודי פסיכולוגיה ואחר כך עשה דוקטורט בתחום.
כשהיה צנחן בקוריאה בשנת 1953 הוצב בחטיבה המוטסת מס. 503 הוא זכר שפגש ניצולים מיחידה מוצנחת ,11 זו יחידה שהייתה בקרבות הקשים ביותר, עד כדי כך קשים שרק חייל אחד מכל עשרה נשאר בחיים. אנשים לא מעטים היו מייחסים זאת למזל, למקרה או כל דבר אחר נסיבתי. הוא, כפסיכולוג מתחיל דווקא התעניין במבנה האישיות שלהם. הוא רותק על ידי תכונות המשותפות שמצא בכולם אם לא ברובם.
בלימודיו לתואר שני בפסיכולוגיה הוא גילה כי "פסיכולוגים ופסיכיאטרים אינם יודעים הרבה על אנשים שעומדים היטב בלחצים". וזה הוביל אותו לפרויקט מחקר עצמאי שהוקדש לחקר השורדנים. לשם כך הוא קרא אוטוביוגרפיות וראיין מאות אנשים – "ניצולי מצעד המוות וניצולי שואה, שבויי מלחמה וותיקי הקרבות בווייטנאם, אנשים ששרדו מחלות כגון: סרטן, פוליו, פגיעות ראש ופגיעות גופניות אחרות. נשים וגברים ששרדו אונס, התעללות, אלכוהוליזם, קשרים תלותיים והתמכרויות. הוריהם של ילדים שנרצחו, אנשים ששרדו לאחר פשיטת רגל, פיטורים ועוד אירועים מרכזיים המשבשים את החיים".
וראשית כיצד הוא מגדיר אותם: לדבריו, "הם אנשים שניחנו ביכולת מדהימה לעמוד במשברים ובקשיים חיצוניים. הם מגלים חוסן ויכולת עמידה במצבים קשים. לאחר המשבר הם מחזירים לעצמם (בקלות יחסית) את שיווי המשקל הרגשי, ולא זו בלבד, אלא שלאחר המשבר הם אף מתחזקים מכיוון שהם מפיקים כוח מן הקשיים ולעיתים קרובות הופכים משבר להזדמנות"
אל שאל את עצמו: האם שורדנות היא אופי מולד או נרכש. הוא ענה על כך חד משמעית: "אנשים נולדים עם כשרון טבעי לשורדנות. אחרים צריכים לעבוד קשה על כך באופן מודע. הוא מוסיף לדבריו נופך אניגמטי: אפשר ללמוד את התכונות האופייניות לשורדים – אבל אי אפשר ללמד אותן…
מי שהורגל לפעול, לחשוב ולהרגיש על פי הנחיות, אינו מתמודד עם האתגרים הבלתי צפויים של החיים באותה מידה של הצלחה כמו מי שפיתח לעצמו יכולות משלו. (כל אחד מן השורדים המצליחים פיתח לעצמו דרך התמודדות ייחודית)".
"בבית הספר של החיים האחריות מוטלת על התלמיד ולא על המורה".
הוא גילה בהם כמה תכונות; ראשית הוא שם לב שהם נחנו במה שהוא כינה בשם: "מודעות רפויה", שזו מעין תודעה שקטה, שנראית אפילו חצי מנומנמת. (מצב זה מאפשר להם לשכון ב'עין הסערה השקטה' ומשם לבחון בשקט את כל 360 המעלות) . התודעה הרפויה הזו היא סימן לשקט בעולם הרגשות שלהם. ככל שהרגשות סוערים יותר בגלל המשבר, כך התודעה הרחבה מצטמצמת, ומתעמעמת). והתודעה הרפויה יכולה לקלוט הרבה יותר (בתודעה רפויה הוא מתכוון כנראה לגלי אלפא).
אך להפתעתו גילה שיחד עם תכונה זו (של התודעה הרפויה או השקטה) יש להם תכונה מנוגדת ל'ריפיון' הזה. והכוונה למעין ראדר שהיה לכל אחד מהם, שכל הזמן סרק את הסביבה בחיפוש אחר איומים.
עצם העובדה ששני ניגודים אלו שכנו באותו אדם הביאו אותו לסברה כי אחד המאפיינים הבולטים של השורדנים זו המורכבות. אישיותם בכלל, מורכבת מסדרה של קטבים מנוגדים, הוא מכנה זאת בשם: "תכונות דו צדדיות", למשל:
רצינות והומור.
קשיחות ועדינות.
הגיון ואינטואיציה.
חריצות ועצלות.
צניעות וביישנות יחד עם יוזמה.
מופנמות ותקשורתיות.
שורדנים רבים הם גם אופטימיים וגם פסימיים,
מעורבים ומנותקים.

באופן תיאורטי כמעט כל פסיכולוג יבוא למסקנה כי ניגודים כה רבים ומקוטבים באישיותו של אדם אחד יביאו אותו לכדי שיתוק. אך לא אצל השורדנים.
קווי אישיות סותרים לא רק לא משתקים אותם אלא אף מאפשרים להם לשרוד במצבים שאחרים יוצאים כקורבנות. להשערתו הסיבה נעוצה בכך שתכונות כה מנוגדות ופרדוכסליות מאפשרת להם מגוון רחב מאוד של אפשריות תגובה לבחור מתוכן.
במילה אחרת, זה מאפשר להם גמישות, או יכולת הסתגלות.
קווי אישיות דו קוטביים מגבירים את סיכויי ההישרדות. כי כך השורדן אינו מקובע רק על תדר התנהגות אחד, הוא יכול פעם לנהוג כך וכשהסיטואציה משתנה לנהוג בדיוק להיפך. מי שיש לו קווי אישיות דו קוטביים יכול להסתגל טוב יותר ממישהו שהוא "רק כך או רק אחרת".
אך לאנשים שאינם שורדנים כשאין הם יכולים לפעול בניגוד לדפוס ההתנהגות הרגיל שלהם, הם חשים חסרי אונים, ונתונים לגמרי לחסדם של כוחות חיצוניים.
ולא רק שצמדים של קווי אישיות מקוטבים, או פרדוקסליים, חיוניים לאורח החיים השורדני , אלא שככל שיש לאדם רשימה יותר ארוכה של תכונות פרדוקסליות או מאפיינים דו קוטביים, כך אנשים כאלה מתמודדים בהצלחה רבה יותר עם סיטואציות קשות. ושוב, מה שיותר מעניין הוא שהדו קוטביים הללו לא רק שורדים סיטואציות קשות הם מתחזקים כתוצאה מכך.
כל זה ומאפיינים אחרים הביאו את סיברט לכנות את אישיותם כחידתית. הם לא מצליחים להשתבץ בשום קטגוריה פסיכולוגית רגילה.
מה שמוביל לנקודה הבאה: מבחינה חברתית השורדנים הם בהחלט נונקונפורמיסטים, או אאוטסיידרים, (אין להם צורך להשתייך לקבוצה). עבור אנשים שיודעים לשרוד –אין בעיה עם העובדה שהם רואים וחושבים אחרת מאנשים אחרים.
הם אכן מרגישים חריגים, אך דווקא עובדה זו נותנת להם כוח, גם אם זה אומר שאנשים אחרים מתרגמים זאת כחסרון או כחוסר יציבות רגשית.
דבר נוסף, הסתבר לחוקרים כי לשורדנים יש מעין חוש שישי שמאותת להם איך הדברים צריכים להתנהל כשהכול בסדר. וכשהם חשים שיש סטייה מרמת הדינמיקה הרגילה, הם מפעילים את תוכנת ה'מצב חירום שלהם'.
תכונות נוספות שהוא מצא אצלם;
– אין להם דעות קדומות לגבי אחרים, הם נוטים לקבל את האחר כמות שהוא.
– סקרנות היא אחת התכונות החשובות ביותר של השורדן. היא גורמת לו לברר עד כמה הוא יכול למתוח את הגבולות… זו סקרנות שבאה מנונקונפורמיות. כשהם פוגשים כלל מסוים יכול להית שהם יפרו אותו רק מתוך סקרנות לראות לאן זה יוביל. .
– אפיון נוסף, ואף מפתיע הוא האמפטיה והאנושיות. מסתבר שהם לא מונעים מן האגו שלהם. הם קשובים לזולת, לצרכים של אחרים, אפילו כשהם עצמם חווים קושי גדול. כללית, במצבים של חוסר וודאות ואיום יש להם נטייה להפוך את מצב העניינים לבטוח יותר עבור אחרים.
– תכונה נוספת של השורדנים זו היכולת הסינרגטית. (כתבה על זה רבות הפסיכולוגית: רות בנדיקט), וזו מוגדרת כפעילות משולבת של הפכים שמייצרים ביחד תוצאה גדולה יותר מאשר סך הפעולות שלהם בנפרד.

לכל ילד תהליך למידה טבעי שעשוי להביא אותו להיות שורדן. אך "תהליך הלמידה הטבעי המונע מבפנים משתבש כאשר ההורים והמורים מנסים להפוך ילדים וילדות ל"ילדים טובים"… האתגר לגבי השורדנים הוא איך להשתחרר מן התכתיבים ההוריים והמוריים, שהופכים מאוחר יותר לאיסורים פנימיים המתפקדים כמעין מגבלות רגשיות בלתי נראות. במהלך הילדות הם לומדים שיותר חשוב ללמוד להסתדר ולהצליח בחברה, ואז הם צריכים לוותר על כושרות טבעיים פוטנציאליים, וזאת בעבור לימוד התנהגויות ותגובות שתקנה להם מקום גבוה או מסודר בהיררכיה החברתית.
מסתבר כי דווקא עודף הכשרה והדרכה ממורים והורים – ירחיק את הילד מן היכולת המולדת האפשרית שלו ללימוד עצמי ומשם ליכולת הישרדותית.
הלימוד העצמי של השורדן לעתיד מונע ומונחה על ידי שאלות. המבוגרים בדרך כלל מדכאים את הנטייה המולדת של הילד לשאול שאלות במקום לעודד אותה.
בבתי הספר לימוד התשובות נחשב יותר מאשר היכולת לשאול שאלות. וזה ההבדל בין 10 האחוז של השורדים לבין היתר, הם מציגים המון שאלות. רובן של השאלות נובעות מסקרנות. אך הם גם לא מסופקים בקלות מתשובה של נוחיות או תשובה שמתייחסת לשאלה באופן טכני. יש בהם ידיעה פנימית מתי השאלה באה על סיפוקה. וכל תחליף תשובתי אחר לא מספק אותם. זה חייב להרגיש להם נכון. והם יודעים להבדיל בין תשובה שהיא התשובה היחידה המתאימה ובין תחליפים.
בבתי ספר רגילים לומדים קודם ואז ניגשים למבחן. אך עבור השורדנים (שלומדים בבית הספר של החיים), זה קורה בסדר הפוך, קודם ניגשים למבחן ורק אחר כך לומדים את הלקח.
רוב ההורים רוצים שהילדים שלהם יהיו הגונים, אהודים, ואחראיים. הם רוצים, במלים אחרות: "ילדים טובים" אך המאמצים 'ליצר' ילד טוב מביאים את אותו הילד בבגרותו לאדם שלא מסוגל להתמודד עם סיטואציות קשות ולא צפויות בחיים. זיברט כותב כי "המכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני פיתוח אישיות שורדנית היא החינוך "להיות טוב".
אדם שחונך להיות טוב ולא רע סובל ממגבלה רגשית, ברגע שהוא נמצא מחוץ לסביבה המסודרת שבה גדל, ( קשיים בלתי צפויים, משברים קיצוניים, וכו') הוא הולך לאיבוד.
בחיי היום יום "הטורים" שלהם נמוכים, המנוע שלהם עובד בעצלתיים, הם נתפסים כנונשלנטיים ובעלי מעורבות נמוכה במה שקורה סביבם, אך כשיש בעיה רצינית באחת הם שם, בכל מאודם.
הבעיות עבורם הם תמריץ לשינוי כיוון ולא סיטואציה שעלולה להוביל לכישלון.
והכישלון והיחס אליו מהווה מרכיב חשוב באישיותו ובהתייחסות של השורדן: מסתבר ממחקרים (שערכו קרול הייאט ולינדה גוטליב) שהמכנה המשותף לכל השורדנים הוא, שרובם התנסו בעבר בכישלון גדול. הם שמעו מאותם שורדנים מצליחנים כי הפקטור המכריע הוא לא עצם הכישלון אלא הדרך שהם התמודדו עימו.
סיברט חושב שניתן ללמד שורדנות, אך לא כלימוד בלעדי ורגיל, אלא כחלק אינטגרלי מתהליך מתמשך של התבגרות פסיכולוגית. ומעניין איך הוא רואה את ההתבגרות הזו, הוא רואה אותה ככזו שמאפשרת לאדם בעת ובעונה אחת להישאר ילד מבלי להיות ילדותי…
עבור השורדנים למידה היא דרך חיים. במיוחד בתקופה או במקום שבו השינויים הם תכופים וחלק מהווי החיים, הלמידה היא מיומנות הישרדותית חיונית.

חלק ב. הלא שורדנים
סיברט מגדיר הישרדות כמשבר סופני והאדם הרגיל שחווה אותו נכנס להלם בגלל חוסר המוכנות שלו לאיום.
כשיש מצב של איום, סכנה או משבר אנשים בדרך כלל נוטים להיכנס לאחד מן המצבים הנפשיים הבאים:
הם קופאים, הופכים למשותקים מול המצב (מתח).-
– אחרים נכנסים לפאניקה (לחץ) . ועל כן מתנהגים בצורה שעלולה לסכן אותם עוד יותר.
– אחרים נעשים אמוציונליים מאוד ומאמינים שהסוף או המפלה– קרובים.
בניגוד לכל אלה, אנשים ספורים (השורדנים) מבינים מיד את הממד המציאותי של הסיטואציה החדשה. הם יכולים לקבל שהמצב יכול להיות סופני, אך הם אינם מאבדים בשל כך את קור רוחם ובדרך כלל עושים משהו לגבי המצב.
מעניין שהשורדן במצבי קיצון מאיימים אינו שורד על ידי מנטליות של: "זה או אני או אתה".אלא: "זה גם אני וגם אתה".
ודבר זה מוביל וקשור קשר הדוק לדבר הבא: יחד עם השורדנות יש בהם אמפטיה ואנושיות כלפי אחרים באותו המצב או במצב דומה.
השורדנים הטובים, על ידי היכולת האמפטית שלהם, "קוראים" ומבינים מה קורה אצל אחרים. וזו אחת מתכונות האמפטיה; התכוונות מדויקת דרך הזדהות, אל מה שקורה לאדם בפנימו.
כמו כן מסתבר כי לשורדנים אינטואיציה מופלאה הן לגבי התת מודע והן לגבי מה שעומד להתרחש בזמן הקרוב. אין הסבר רציונלי לכך, יש להם חושים ויש עדויות על כך. מה שבטוח, בעלי חיים לפני רעידת אדמה או צונאמי נסים מן המקום. יש להם את זה.
שורדנים רבים מספרים שפעלו בדרך מסוימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך. אדם בעל גישה שורדנית פועל על פי תחושת בטן.
אך איך בכל זאת, השורדן מגיע להתנהגות שורדנית במצבי קיצון?.
איך השורדן מכין עצמו למצבי קיצון וחירום?
א. הוא מטמיע במהירות מידע מדויק לגבי מה שקורה ב'כאן ועכשיו' שלו (הוא חייב לדעת מה באמת קורה עכשיו וכאן).
ב. הוא משוכנע שבכל מצב נתון (וגם המסוכן ביותר) ניתן לעשות משהו כדי שיביא לתוצאה טובה או לפחות, משופרת.
ג. הם מוכנים לקחת בחשבון בכל רגע בחייהם כל דרך פעולה אפשרית כדי להתמודד אם המצב הנוכחי מאיים או אינו משביע את רצונם. חסרה להם מנטליות ה"ככה זה", "אין מה לעשות".
ד. הם באופן מתמיד, סקרנים. תכונה זו עוזרת להם במצבי קושי , איום או קיצון, והיא עוזרת בכך שהיא מאפשרת להם לקרא את הסיטואציה ולהבין אם זה אכן מצב חירום.
ה. המאפיין הבא הינו השאלות שהם שואלים עצמם במצב החירום.
השאלות של הרוב הלא שורדני כמעט אינם קיימות במצב החירום, כי לרוב הם במצב של הלם (בגלל המפגש עם סיטואציה קשה ואפילו מסוכנת ולא צפויה).
ואם יש להם שאלות, אלה שאלות מן הסוג של:
-"מדוע זה חייב לקרות דווקא לי"?
– מה אינו כשורה בי שאני כל הזמן מזמין אלי את המצבים הללו?
– מי אשם בזה שהמצב הזה בכלל נוצר?
– מהיכן אביא כוח להתמודד עם זה ולהחזיק מעמד? הרי ממילא הכל אבוד.
לעומתם השורדן שואל שאלות לגמרי אחרות:
– מה קורה? מה לא קורה?
– מה עלי לעשות עכשיו? במה מתוך מגוון האפשרויות התגובה שעומדות בפני עלי לבחור עכשיו?
– כמה זמן נשאר לי לתגובה?
– מה כדאי? לעשות משהו או להימנע מעשייה?
– מה האחרים המצויים עימי במצב זה עושים, או לא עושים ומדוע?
– מה המיקום שלי והשייכות שלי בסצנה הנוכחית? איזה תפקיד אני ממלא?
– אם זה אדם שממנו בא איום ומשבר כלפי, האם הוא פוחד ממשהו עכשיו? עד כמה הוא עצמו חרד עכשיו?
– אם יש מישהו אחר באותו מצב קשה כמוני, איך הם מגיבים, מה הם מרגישים?
– עד כמה המצב רציני?
– האם מישהו זקוק לעזר ולתמיכה? (מי לא?).

ובקשר לסעיף האחרון, אנו מוצאים שוב ניגוד מעניין; יחד עם קריאה מהירה של המצב, יש לו הערכה אמפטית לגבי אלה שמצויים עימו באותה מצב מסוכן, מאיים או משברי.

כללית, הוא ערני, מודע, אמפטי ומזהה את התבנית שהמצב שייך אליה. כל אלה הינם סמן למצב תודעה גבוה או פתוח או ערני. מצב זה אינו כופה על מצב החירום הנוכחי את תבניות העבר. להיפך, הוא מאפשר למידע חדש לעצב את המפה התודעתית שהוא קולט מן השטח.
כפי שאינטליגנציה מוגדרת כיכולת ללמוד ולהחכים ממה שעובר עליך, כך שורדנות היא היכולת להתחזק ולהתחשל ולהתפתח תודעתית כתוצאה מן הקשיים והמפלות שעוברים עליך. וביחס ישיר לקשיים -כך גם ניתן להתחשל. כפי שכתב ניטשה: "מה שלא הורג אותי מחשל אותי", כאן עלי לסייג, לא כל אחד שלא נהרג על ידי משהו שהיה אמור להורגו מתחשל בהתאם. לא כל אחד מסוגל לשרוד משברים שאמורים ויכולים לשבור אותם, הרוב, כנראה, בדרך כלל, נוטה להישבר במצבים משבריים… רק כעשרה אחוז מסוגלים להתחשל ממשהו שהיה אמור להורגו, וה10 אחוז הללו הם השורדנים.

ולסיום: אחד המחקרים המעניינים לגבי שורדנים נערך על ידי הפסיכיאטר א. ג'ימס אנתוני. הוא בכלל רצה לדעת אם הגנטיקה והסביבה ההורית הפסיכוטית משפיעים על הילד כך שיהפוך גם הוא לפסיכוטי. היה נהוג להניח כי ילדים שכאלה מצויים בקבוצת סיכון גבוהה לפסיכוזה. ואכן 90 אחוז מן הילדים (שגדלו בסביבה פסיכוטית) הפכו לפסיכוטיים במידה זו או אחרת. אך מה שהיה מעניין זה ממצאיו לגבי אותם 10 אחוז שניצלו. הוא מצא שהם לא רק ניצלו מהמורשת הפסיכוטית של הגנטיקה והאווירה בבית שבו שני ההורים או אחד מהם היה פסיכוטי – אלא שהם התפתחו ופרחו הרבה מעל לילד שגדל בבית ממוצע בריא מבחינה נפשית.
**
רשימה זו היא אחת מן הרשימות בספר: "החיים, רשימות מן הגלות", מאת גבריאל רעם. שיצא בהוצאת ניסן לקראת סוף חודש אפריל.
**
גבריאל רעם. 17.3.14

דף פייסבוק חדש: "קבוצת אאוטסיידרים ומורדים.

קישור: https://www.facebook.com/osars2008

שני סטטוסים מתוך הדף:
א.אנחנו אאוטסיידרים, ואאוטסיידרים גאים. עד עכשיו, או לא מזמן,שידרו לנו שאנו דפוקים, היינו מלאים רגשי אשמה. אך אנו מבינים שאנו לא פיסות שוליים שזורקים החוצה, אנו היהלום שבכתר. אנו אנשים עם שאר רוח. יכול להיות שאנו אנשים רגישים במיוחד. אבל אנו מבינים שבמקום לחשוב שאנו דפוקים, אנו מיוחדים. ובכך אנו הופכים מאאוטסיידרים למורדים.
החברה הבינונית לא מסוגלת לתת מקום ראוי ליצירתיים ולרוחניים שבבניה ובנותיה. ועל כן אנו מקימים כאן קבוצה כדי שלא נהיה לבד, כי כך נחלש כוחנו. אנו צריכים להיות ביחד. להתחלק בקשיים שלנו ובייחוד שלנו. כי בהיותנו אאוטסיידרים אסור לנו להיות בודדים.
ישנו אמנם דף פייסבוק שמוקדש לאאוטסיידרים ומורדים. אך זהו דף שמתוחזק על ידי גבריאל רעם, מחבר הספר: "אאוטסיידרים ומורדים, העומדים מחוץ ומנגד". ידיעות ספרים, 2006
מי יתן ודף זה יהיה בית חם ותומך לנפשות הסובלות שלנו וכל כך שלא בצדק.

ב. "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהינום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהינום".
שירים. ריימונד קארבר –תרגם וערך: עוזי וייל, מודן, 1997 הוצאה לאור.

סיפרי החדש: "אאוטסיידרים ומורדים" – יצא לאור

קישור לדף ההוצאה, ובו הפרטים שעל הכריכה האחורית

 

חלק לא קטן מן הפרקים בספר פורסמו כאן, 'ברשימות'.

קישור לפרקים מן הספר שפורסמו כאן

 

לרגל יציאת הספר לאור, הנה הפרק הראשון מתוך הספר, בעיבוד קל.

מרבים ליחיד ומיחיד לרבים
לפי הפסיכולוג אוטו ראנק האדם חי בין מעין שני מגנטים, שכל אחד מהם מושך אותו לכיוונו הוא, מגנט אחד בא מבפנים, והוא מגלם את הצורך להיות אינדווידואל, להגשים פוטנציאל עצמיות אישי ויחודי, להיות אותנטי. המגנט השני בא מבחוץ, מכיוון החברה והוא מגלם את הצורך להיות מקובל, להיות שייך, לקבל אישור מצד יתר בני האדם ומצד גוף גדול וחזק; החברה.
ציות לכל אחד משני 'המגנטים' הללו גובה מחיר;
מחיר ההליכה אחר המגנט האישי הוא התבלטות, להיות שונה מאחרים, לחשוף את עצמך, להזמין סטיגמה, ביקורת ואף אפליה. ומחיר נוסף הוא המאבק, אדם כזה כל הזמן יהא שרוי במאמץ לשמור על זהותו האינדווידואלית לבל תטמע בכל היתר.
ומחיר ההליכה בתלם החברתי הוא כמובן וראשית לכל, ההיבלעות, איבוד העצמיות; החברה מצווה על האדם לוותר על הקול הפנימי למען התנהגות וחיים שאינם שונים מאלה של אזרחי חברה אחרים, וזה מוביל לרוב לפירוק הזהות האינדוידואלית ובשלבים מאוחרים יותר – אף למוות של אותה זהות אישית.
אך ישנם גם תגמולים; התגמול ביחס להליכה אחר הקול הפנימי, היא בחיזוק האישיות העצמית, וביצירת מרכז כובד פנימי, המעניק עוצמה פנימית, ונותן דרך וכיוון לאדם בעולם מבולבל וחסר דרך, וזאת לאור קולה של האינטואיציה; דהיינו האדם מקבל הכוונה ועזרה ם מן העצמיות שלו, הוא יוצר את חייו מבפנים. וכבר כתב על כך אוגוסטינוס לפני שנים הרבה: "אל תבקש לצאת החוצה; חזור אל עצמך; האמת שוכנת בפנימיותו של האדם". (זו גם הציטטה המסיימת את סיפרו של הוסרל: "ההגיונות הקארטיזיאניים").
ומה התגמול של איחוד עם המגנט החברתי? ובכן אין ספק כי האיחוד עם המגנט החברתי משכך את כאבי ותסכולי הקיום האישי בעולם חסר וודאות וקר לתושביו. הקונפליקטים האישיים נעשים חשובים ומציקים פחות הודות לבעיות וסוגיות כלליות כגון; פוליטיקה, כלכלה, איום צבאי וכו'. וככל שאדם נעשה מעורה, מקובל או מצליח יותר בחברה, כך המסר שהוא מקבל יהא: 'אתה בסדר', אנו מאשרים אותך, וכל תסכול או קונפליקט פנימי יחווירו ויאבדו מכוחם לאור המסר המשכך והמעודד הבא מן החברה.
אך הצגת פני הדברים כקונפליקט אותו חווה כל אדם בחייו, בין שני מגנטים, אינו מדויק, כי ברוב המקרים אין קונפליקט, למעט מקרים לא רבים – לרוב מנצח המגנט החברתי.
ונצחון זה נמשך כבר זמן רב; מזה זמן רב שהחברה האנושית התלכדה ולקחה את החיים מידי היחידים. מזה זמן רב שהיחיד לא פוגש את חייו, כנתיב להגשמה עצמית, מיצוי פוטנציאל וגילוי של מה אפשרי לו מבחינת מה שטמון בו. (אלא כמטען עודף שלרוב מפריע לו להשתלב במערך החברתי שבו הוא מוצא עצמו).
מזה זמן רב שהחברה הפכה לגוף מאורגן, בעל כוח, משנה כלכלית וחינוכית – בעלת טכנולוגיה, ממסד ומערכת בירוקרטית אפקטיבית ויעילה – שכוחה ופעילותה באים על חשבון הנתיב האישי של האדם המוצא עצמו –אבוד- במרחב הענקי של גופים, מערכות, אירגונים ונוהלים.
כל זה חייב להציף אל פני השטח כמה שאלות; ראשית, מהיכן בא הכוח העצום הזה של החברה? מדוע קולם של יחידים מושתק ומוצא מקום בעיקר באמנות; בפרוזה או בכתבים אלגוריים ומטפוריים, וכמעט שנעדר לגמרי בשיחות ובמפגשים גלויים ופתוחים, או במסות ישירות וחד משמעיות? איך זה שבחברה כה פלורליסטית, דמוקרטית, ובעלת חופש ביטוי – עדיין מרכז הכובד של היחיד –בה – מצוי בעיקר בקונטקס החברתי, ובמימוש חברתי, לא אישי. איך קרה שמימוש אישי וחיים פנימיים – הפכו למטבעות לשון זניחות אצל קבוצות שוליים בעיקר (עידן חדש), ושרוב השיחות המקובלוח נסובות על מה אנשים עושים מבחינה מקצועית, היכן הם מבלים, לאן נסעו, מה קורה בפוליטיקה, בכלכלה, אצל מדינות, לאומים וכו'. להיכן נעלמה החשיבות של הזירה של היחיד ביחידותו? איך זה שהיחיד נעשה רק חשוב כשהוא חלק מממסד חברתי כלשהו, תורם לממסד זה בצורה משמעותית (מנהל או עובד בכיר).
חברתנו ממליכה את הכלל הענק והמרובה על פני היחיד, האישי והפרטי.

אם כן מדובר על שני מגנטים; מגנט החברה ומגנט היחיד. וברור מי מנצח. אך הבה ונבחן יותר מקרוב אל אחד מהם בנפרד.
א. 'המגנט' של היחיד:

כולנו למדנו היסטוריה, אך ישנה תופעה מעניינת, שעולה וצפה רק כשבוחנים את 'ההיסטוריה האנושית' בעין בוחנת; ואז מגלים דבר מעניין: אין אנו מוצאים שם את היחיד, את סבלו תקוותיו, אושרו, משמעות חייו וכו', (זה נשאר למחברי הסיפורים, ובודי המציאויות, ברומנים וכו'), שם אנו מוצאים רק את הרבים. היחיד לא קיים בהיסטוריה.
ואכן, ההיסטוריה האנושית מלאה בהתרחשויות גדולות ועצומות, שקורות לעמים ללאומים, חברות ותרבויות, אך כל זה הינו מסך עשן מאחוריו לא רואים את כל האנשים הבודדים. לא מדברים על המצב הנפשי של היחיד בתקופות שונות, על השינוי שנעשה ברמת התודעה שלו, במצב ההוויה שלו, ואפילו לא באושרו, בכיסופיו. כל זה נשאר לסופרים ולשאר בודי מציאות למיניהם. והאנשים שהם לא חלק מקבוצה שהשפיעה על החברה – נותרים מחוץ לתמונה ההיסטורית, שוליים ובודדים.

Eleanor Rigby

" Ah, look at all the lonley people, Ah, look at all the lonely people
Elanor Rigby picks up the rice in the church where the wedding has been
Lives in a dream
Waits at the window, wearing the face that she keeps in the jar by the door
Who is it for.
All the lonely people, where do they all come from?
All the lonely people, where do they all belong?
Father McKenzie, writing the words of a sermon that no one will hear
No one comes near
Look at him working, Darning his socks in the night when there's nobody there
What does he care?
All the lonely people, where do they all come from?
All the lonely people, where do they all belong?
Ah, look at all the lonely people
Ah, look at all the lonely people
Eleanor Rigby died in the church and was buried alone with her name
Nobody came
Father McKenzie Wiping the dirt from his hands as he walks from the grave
No one was saved
All the lonely people, where do they all come from?
All the lonely people, where do they all belong”?

ואכן, במילותיוי של לנון, נשאלת השאלה הנוקבת והחודרת חדרי בטן:
"כל האנשים הבודדים
מאין באים כולם?
כל האנשים הבודדים
להיכן שייכים כולם"?
וכאמור, מלימוד ועיון בספרי ההיסטוריה, לא נקבל תשובה על שאלות אלו, כי ההיסטוריה היא של הכלל, לא של היחיד. אז היכן הם, באמת, האנשים הבודדים נוסח אלינור ריגבי והאב מקנזי? היכן הם? האם רואים אותם באיזשהו מקום? לא, הם מסתתרים. מתחבאים, בדירות קטנות, מהלכים לצד קירות, (כמו בשירה של קורין אלאל: "זן נדיר"), מסתננים בשקט בינות זוגות מצועפי מבטים ומשפחות קולניות.
הם בבתי חולים, בתי סוהר, בתי משוגעים, ובעיקר בחברת עצמם (ואוה, כן, באופן הכי בודד הם בבתי קברות, כולם). בקיצור, אלה שהם לבד, עושים זאת בעיקר מחוץ לעיניים של כולם, ואז כולם משוכנעים שאין אנשים בודדים. ומי שכן 'נתפס' כמצוי לבד, נתפס כעושה משהו לא נכון. הרי זה חטא לחיות לבד, האם זה לא אומר שמשהו דפוק בהם? מה לא בסדר איתו? אולי אחרים לא רוצים אותך, לכן אתה לבד?
ועם זאת ההיסטוריה האמיתית מלאה בעיקר אנשים בודדים, הם העיקר, הם הרוב, לא אלה שכותבים עליהם, הם הרוב שהגיע לראש הפרמידה החברתית, הרוב האמיתי, הרוב הדומם הוא רוב של יחידים. אך כאמור, ההיסטוריה, ההיסטוריה של האנושות, היא היסטוריה של הרבים לא של היחיד. ליחידים אין היסטוריה, יש ביוגרפיה, וגם זאת במידה שהם תרמו משהו להיסטוריה. ואם לא תרמו, אין להם לא היסטוריה ולא ביוגרפיה, רק עבר, עבר, חלף, עבר זמנו, תם לא היה.
אבידן כתב: "אדם זקן מה יש לו בחייו" אך האם יש לו את חייו או שהם לא חייו כלל? האמת היא שהם אף פעם לא היו חייו. חייו הם אד שקוף, פאטה מורגנה. מי מכיר בכלל את אלינור ריגבי? ועם זאת החיים זה אלנור ריגבי, לא הקרב בשנת 1824, ולא נפילת הבסטיליה, או גילוי אמריקה. החיים הם בדיוק אלנור ריגבי. וטריליוני האבודים כמותה, שכל אחד מהם הוא עולם ענק הצועק את קיומו בתוך בקבוק אטום, בקבוק השט לו על מימי האוקיינוס של החברה האנושית, ולא מגיע לאף אחד, כי כל אחד הוא כולם וכולם זה אף אחד, (וכך אף אחד לא מקבל את הבקבוק שבו חנוקה הצעקה של היחיד).
ומי שכן שולח לנו בקבוקים אטומים, בתוכם פסוקי זעקה אישית, הם היוצרים, הסופרים הגדולים; שם ישנם שמות של אנשים שהם כל אחד מאתנו; אנה קרנינה, חנה גונן, יוסף ק. רסקולניקוב, היום הם כבר גיבורי תרבות, אבל פעם הם היו אבודים, הפירסום עשה להם שם והקנה להם מקום, אך קודם לכן הם לא היו קיימים. וכך, להיות קיים ולהיות יחיד, זה לא מספיק, צריך להיות חלק מרוב, ורצוי להגיע לעמוד בראשו או לתרום לו תרומה חשובה ואז אתה ישנו, אך כאן טמון כל הפרדוקס; אם הגעת לראש הפרמידה החברתית, (או קרוב לראש), או אם יצרת ותרמת משהו שהממסד רואה אותו כשווה וראוי להיכלל בקאנון החברתי, הרי שבדרך כלל המחיר ששילמת (לעיתים לפני ההכרה ולרוב לאחריה) הוא ויתור על האותנטיות האישית, על הזעקה הפנימית, הסובייקטיבית החד צדדית של היחיד באשר הוא יחיד, ואז קיבלנו את הבקבוק, אך בתוכו הפתק מחוק.
ב. המגנט של הרבים:
ובכן זה איך זה בעצם קרה שמה שקורה ליחיד בחייו, נותר כמשהו שלא מעניין אף אחד בשיחה או במפגש? (זה נותר בעיקר שמור לשיחה על בעיות אישיות עם אנשים קרובים מאוד או עם הפסיכותרפיסט). ואיך קרה שמה שבעיקר מדברים –בשיחות מצויות- הוא הפן החברתי בחייו של האיש? איך קרה שהחברה פלשה לחיינו וכבשה את הבמה מידינו?
ובכן משחר ילדותנו מופעל עלינו לחץ אדיר, לחץ להסתדר, ולהיקלט במסגרות חברתיות שונות. משדרים לנו שאם לא נצליח לתעל את האנרגיות של מה שחי בנו כעצמיות אל הכיוון של הישתלבות בתוך המסגרת החברתית שבה אנו מוצאים עצמנו – זה יוביל אחרים למסקנה שמשהו דפוק בנו.
בדרכים סמויות רבות מופעל עלינו מכבש לחצים אדיר מכיוון החברה; לעזוב את מרכז הכובד האישי, ולשים במקומו מרכז כוב
ד חברתי ( מקצוע, לימודים, וכו'). והלחץ הזה הוא לא רק באשר לחשיבות חייו של היחיד ביחס לחשיבות חיי החברה. הוא קיים בכל דבר כמעט; הלחץ להיות כמו כולם, לא להיות שונה.
אחד ההסברים לכוחה האדיר של החברה בעיצוב והשפעה על חייו של היחיד טמון בהבנה של מושג בשם: קונפורמיות:
זהו מושג הלקוח מתחום הביניים שבין סוציולוגיה לפסיכולוגיה חברתית. והרי ההגדרה: קונפורמיות היא נטייתו של חבר בקבוצה להיכנע ללחץ קבוצתי. קונפורמיות זו מביאה לעיוות בתפיסתו, שיפוטו והתנהגותו של היחיד.
אחת התולדות של העובדה שהאדם הוא חיה חברתית, הינה בכך שהוא חי במצב של מתח (הדיאלקטיקה של אוטו ראנק) בין ערכים הקשורים ביחידות לבין ערכים הקשורים בקבוצתיות. לחץ הקבוצה נועד לקרב אותו לערכים החברתיים. לחץ זה גורם לאדם לשפוט, לחשוב ולהתנהג בדרך שהקבוצה מצפה ממנו – דרך שאיננה תמיד מתאימה, ולפעמים אף נוגדת את חוש הצדק הטבעי שלו ואת מניעיו והגיונו. הקבוצה, החברה והממסד אכן נוטים להעדיף קונפורמיסטים על פני נונקונפורמיסטים. בנסיבות הרגילות אנשים המפנים גב לגישה החברתית – חוזרים אליה עד מהרה בגלל לעגם וביקורתם של הסובבים אותם. (אחת הדרכים לעקוף זאת היא על ידי מציאה של קבוצת שוליים שבה כולם נונקונפורמיסטים ולמרבה הפרדוקס – שם, הקונפורמיות, בדרך כלל, עוד הרבה יותר חזקה…).
שיקולי היחיד בקבוצה מונחים על ידי שני צרכים בסיסיים: א. הצורך להיות צודק. ו- ב. הצורך להיות מקובל וחביב. ובשעה שיש סתירה בין שתי המטרות (כשהאדם צודק מבחינתו האישית אך זה גורם לו להיות לא פופולרי כתוצאה מכך) – על היחיד לבחור, ולעיתים קרובות יבחר היחיד בצורך להיות חביב ומקובל – וזוהי תופעת הקונפורמיות.
החשש להיות יוצא דופן, מפעיל על רוב בני האדם את הלחץ להתנהג על פי הקו (הנורמה) המקובלת על הקבוצה. חשש זה מושפע ממכלול של גורמים כשהרווח מביניהם הינו חוסר בטחון עצמי, שמקורו רגשי (ילדות קשה) או מנטלי (חוסר התמצאות בנושאים מסוימים). חוסר הבטחון יכול גם לנבוע מתוך עימות עם סמכות כלשהי. וההנטיה תהיה לקבל את הצד של הגורם הסמכותי גם אם הפקודות שלו נוגדות את השיפוט העצמי המוסר המקובל על האדם.
אז סיבה אחת לחוסר הבטחון המביא לקונפורמיות – היא העמידה בפני סמכות. סיבה נוספת קשורה למעמד החברתי של היחיד בחברה או בקבוצה, שהרי מידת הקונפורמיות של יחידים בקבוצה נקבעת במידה רבה על פי מעמדם החברתי בה; החברים הפופולריים יכולים להרשות לעצמם להביע דעות מנוגדות לדעות הקבוצה ולא להיכנע ללחצים, עד גבול מסוים. לעומתם החברים המבודדים והנדחים – הרוצים להיות מקובלים בקבוצה, יאלצו להיות קונפורמים יותר, בתקווה שכניעה זו לקבוצה תהווה כרטיס כניסה לחברות בקבוצה (הקונפורמיות תגדל ככל שצורך ההשתייכות של אותו יחיד יהא חזק יותר).
גם אנשים בעלי ההערכה עצמית נמוכה, נוטים בדרך כלל להיכנע ללחץ קבוצתי הרבה יותר מאלה שהערכתם העצמית גבוהה. כמו כן מצליחנים נוטים לקונפורמיות פחות מלאה מאשר אלה שהם בעלי היסטוריה של כישלונות.
ישנם מצבים בהם מחליט הפרט לדבוק בגירסתו ובצדק האישי שלו גם אם צדק זה אינו עולה בקנה אחד עם הנורמה החברתית. מצב זה נקרא, נונקונפורמיות שהיא מוגדרת כחריגת הפרט מהתנהגות לפי נורמה חברתית מקובלת.
בסיפרו " לדרוש אלוהים" (ידיעות אחרונות 2002) ד"ר יאיר כספי מכנה את הקונפורמיים בשם: 'עובדי הנורמה'. בתחילת הפרק על עבודת אלילים (עמ' 210 ) הוא כותב את הדברים הבאים: "עובדי הנורמה מאמינים שאלוהים נמצא במה שמקובל חברתית. המדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול להגיע אדם, לדעתם, היא להיות כמו כולם. תורתם אומרת לעשות תמיד את מה שכולם עושים ולהגיד את מה שכולם אומרים. הפסיכיאטריה שאימצה לה את הנורמה כאליל הבית שלה, הכרידה על הנורמלי כאדם מושלם. כל השאר הם לא נורמליים למיניהם. עובדי הנורמה מקריבים את כל מי ששונה מהם ומדכאים את קולם האישי המסגיר את ייחודם".
אחד מן החוקרים שבאמת הראה את כוחה המכריע של הקונפורמיות בחיינו, הוא סלומון אש (1955/6) אש רצה (הופיע במחקר שפוסם בשנת 1952 ) לבדוק עד כמה נחקרים יושפעו מדעותיהם של אנשים אחרים כשהם מתבקשים להביע דעה בנושא מסויים. במחקר שלו הנחקרים התבקשו להשוות אורך של קו מצויר עם אורכים של שלושה קווים מצוירים אחרים, כשרק אחד מן הקוים שווה באורכו לקו הראשון. התשובה הנכונה הייתה מאוד ברורה גם במבט השטחי ביותר. הוא הראה את הקווים לקבוצה, בה כולם – למעט נשוא המחקר – היו 'סוכנים שתולים' שלו והם אמרו את התשובה הלא נכונה, רק האחרון (שהיה היחידי שלא היה 'שתול' של אש ועל כן חשב שהם אומרים את אשר הם רואים וראה את הקווים רק לאחר שהאחרים כבר אמרו דעתם כביכול) – נטה בשליש מכלל ההערכות של כל אלה שלא היו שתולים להיכנע לדעות של אנשים אחרים (שהביעו במכוון דעה לא נכונה ומנוגדת למציאות). כאן צריך לקחת בחשבון כי ההבדל באורך הקוים היה בולט ביותר, כמובן שהתמונה הופכת ליותר קונפורמית כשמדובר באמונות ודעות, בהן היחיד צריך להשען רק על משוכנעותו הפנימית ולא על עדות פיסית ברורה. בניסוי אחר, של סטנלי מילגרום, נחשפה העובדה כי אנשים רגילים נעשים קונפורמים לפקודות הבאות מדמות סמכותית או פקודות שמגובות על ידי קונצנזוס קבוצתי, אפילו כשהתוצאה יכולה להיות חמורה. המחקרים שלו מראים את הכוח שיש לקונפורמיות למשל בסיטואציות שבהם החיילים הנאצים ביצעו פשעים נוראים, וטענתם הייתה שהם רק צייתו לפקודות.
חוקר אחר, פילי
זימברדו, ערך בסטנפורד ניסוי ב- 1972 בו הוא בחן קונפורמיות אצל סטודנטים שנתבקשו למלא תפקידי אסירים וסוהרים. הניסוי הופסק באמצעיתו בגלל קונפורמיות יתר שלהם עם התפקיד שהם מילאו; 'הסוהרים' הפכו לעריצים. ה'אסירים' סבלו מדיכאון או טראומה (למרות שהיו יכולים לעזוב מתי שרצו). הניסוי הזה הוא מדהים כי המסכה הפכה לאישיות, התפקיד הפך לממלא מקום לאדם עצמו, וזה מזכיר יותר מידי את האנשים בחיי היום יום, את הלהט והאמבציה לזכות בתפקיד, את חוסר האונים של אנשים שמפוטרים ומאבדים את התפקיד, מה שמביא להבנה שבחברה שלנו התפקיד הוא האדם, וזה לא האדם שמביא עצמו לתפקיד את התפקיד שבא לחיות בחלל שבו ישותו של האיש הייתה אמורה לחיות.
מחקרים בתחום גם מראים כי ככל שמספר האנשים בחברה גדל קונפורמיות מתעצמת. ומדוע? הסיבה לכך היא שאנו תלויים יותר באנשים הללו. ככל שיש סביבנו יותר אנשים כך הם שולטים על יותר משאבים. וכך יש להם יותר כוח להרע לנו או לגרום לנו לטוב. בדומה, סביר יותר שנסכים עם דמות סמכותית משנסכים עם דמות לא סמכותית, ומדוע? כי ככל שהאדם סמכותי יותר, כן אנו יותר תלויים בו. יש הטוענים שהקונפורמיות משתנה בתקופות שונות בחיים, למשל בגיל ההתבגרות הדבר החשוב ביותר הוא ללבוש בדיוק אותם בגדים ולהשתמש באותם ביטויים כשאר הנערים והנערות. יש תקופת חיים נוספת שלגביה נהוג לחשוב כי האנשים נוטים שוב, לקונפורמיות יתר, וזו הזיקנה, אך מחקרים מעלים שזה לא כך, השוני דווקא גדל, (כי אולי היות והם נפלטו מן החברה, הם כבר לא כל כך זקוקים לה, והם יכולים לסגל לעצמם התנהגות אקסנטרית).
שני דברים משפיעים על ההחלטה של הקונפורמיסטים והנונקונפורמיסטים – לבחור בצד זה או אחר; האחד הוא תגמול ועונש והשני שמירה על החופש האישי. הקונפורמים מוותרים על החופש האישי לטובת התגמולים, ועל פי מחקרים זה תמיד רוב בני האדם. והדוגמא הכי מפלצתית היא גרמניה הנאצית. מי שהתנגד לשואה בגרמניה, היה לו יותר מה להפסיד (תגמולים) מאשר להרוויח (חופש אישי). ונעשה כך סרט שמבוסס על מקרה אמיתי בשם 'הנחשול'. לעומתם, הנונוקונפורמיסטים בוחרים בחופש האישי ומוותרים על התגמול. אך מתברר כי זה לא קורה בבת אחת, בתחילה הם מנסים 'להרוויח' תגמולים ולהימנע מעונשים ובו בזמן גם לשמור על החופש שלהם כאאוטסיידרים, אך כשאין להם יותר את היכולת לשמור גם על הקוטב של החופש האישי וגם על קוטב התגמולים – הם בוחרים בדרך כלל בחופש האישי ומוותרים על התגמול האישי.

קונפורמיות היא כניעה ללחץ קבוצתי ובתוקף היותה כזאת היא שונה מציות; בציות ההחלטה – מודעת, בקונפורמיות זה מתבצע לרוב באופן לא מודע כלל, כי האדם הקונפורמי בדרך כלל מספר לעצמו סיפור שלא מציג אותו כנכנע ללחץ קבוצתי אלא כמי שפעל מתוך קוד רציונלי.
שני פסיכולוגים חברתיים בארה"ב – ד"ר בארי קולינס וד"ר דיוויד לוי, חקרו כיצד אנשים רואים את האדם שסוטה מן הנורמה – האדם המתבדל, האדם שלא הולך עם דעת הרוב. ומצאו כי רוב האנשים לא מתנגדים לכך שאדם מתנגד לדרך השלטת רק שלא יעשה זאת בצורה בוטה, שיבקש, שיסביר, אבל שלא יציג זאת כאולטימטום. ניסוי זה מראה מה יחס החברה לנונקונפורמיסטים: מותר להם להיות אאוטסיידרים אך לא מורדים; לסטות אולי מן הנורמה, אך לא לצאת נגד. זה הכל עניין של סטאטוס, בעל הסטאטוס הנמוך – מבקש, בעל הסאטאטוס הגבוה – תובע ודורש.
דבר נוסף שעולה ברב המחקרים הללו על קונפורמיות היה כי הכי קשה הוא לצאת נגד לבד. אם מישהו יצטרף למורד, אפילו אדם אחד, אזי קיים סיכוי סביר שזה שהתנגד – יצליח שלא להיכנע ללחץ הקבוצתי. ולכן רבים מבין הרוצים למרוד, מנסים לכנס סביבם עוד בני אדם. רוב האנשים אם ידעו שיש מישהו (רצוי בעמדה בכירה) התומך בדעתם החריגה, וידאג 'למטריה' שתכסה אותם בפני תוקפנות הרוב – יצאו יותר בקלות נגד דברים שלא נראים להם.
אך חשוב להבין כי נונקונפורמיות שונה מעצמאות: בעוד שבנונקונפורמיות (וכן בקונפורמיות) מרכז הכובד ונקודת ההתייחסות הוא הלחץ החברתי ('מה יגידו' 'מה יעשו לי אם' – "קונפורמיות) או ('אני דווקא לא אלך עם הרוב' – נונקונפורמיות). הרי שבעצמאות – התגובה היא לפי שיפוטו ההגיוני או המוסרי של האדם, בכל פעם מחדש. בלי קשר אם שיפוט זה יהא דומה, שונה או מנוגד ללחץ המופעל עליו באותה עת מן הקבוצה (או מבעל סמכות).
הנונקונפורמיסט יוצא נגד, העצמאי לא יוצא נגד הוא בעד דרכו הייחודית, שבמקרה לא משתלבת עם דעת הרוב. חוקר בשם ריצ'רד קרצ'פילד (1955) מצא במחקר השוואתי בין אנשים קונפורמיים לעצמאיים – כי הקונפורמיים היו פחות אינטליגנטים, יותר נוקשים, מאוד ביקורתיים כלפי עצמם, נעדרי ספונטאניות, יצירתיות ומקוריות, הססניים בהחלטותיהם, מבולבלים ובלתי מסתגלים במצבי לחץ, חסר בגרות ביחסם עם הזולת, ורגישים באוד לביקורת. לעומתם אצל אלה שהם יותר עצמאיים – ניכרות נטיות הנהגה, הם יעילים ונוטלים יוזמה ואחריות, אינם נכנעים בקלות לדעת הזולת, מתנהגים בטבעיות וסומכים על עצמם.

כך או כך, כללית נראה מן המחקרים כי החינוך הקיים ממש לא מכשיר את האדם להחליט החלטה עצמאית ולהשתמש בנתונים לבד, ואפילו להחליט מתוך 'אומץ מוסרי', אלא בעיקר מכשיר אותו לוותר על כושר השיפוט שלו למען התאם עצמו לחשיבה המקובלת. התרבות שלנו מלמדת אותנו להאמין כי מותר לחלוק, ולצאת נגד ולהגיד דעה גם אם היא שונה, הדבר פשוט לא נכון, וגם אינו תואם ממצאים מדעיים. למעשה הבעת עמדה שלא הולכת עם הקונצנזוס היא בגדר מותרות בחברה שלנו.

(אפשר לעשות זאת בעיקר אם מאחרי בעל הדעה החריגה עומד לובי חזק, או מבחינה כמותית או כספית), בחברה זו קשה מאוד לא להיות קונפורמים. האפשרויות העומדות בפני אדם ההולך נגד התלם ונגד הדעות המקובלות – הן בדרך כלל לא נעימות וקשות. בתחילה התגובות לגישה חריגה הן ניסיון לגרום לשינוי הדעה החריגה, אם זה לא יעבוד – הסוטה מן הנורמה יקבל דחייה. חרם, התעלמות ובמקרים יותר קיצוניים יאיימו עליו באלימות. ואין המדובר בהכרח בתגובה על דעות חתרניות או שליליות, אלא סתם על דעות שלא הולכות עם מה שמקובל. למשל איך לחנך, או איך להגיב לבגידה בנישואין, או מה אומרים בסיטואציות מסויימות וכו'. ונראה כי בדרך כלל החשש מתגובות אלו מופנם אצל היחיד עד כדי כך שהתנהגותו האישית בסיטואציות הנ"ל ואחרות, תתרחש בהתאם לנורמה שהיתר היו מצפים ממנו להתנהג. יש פה דומיננטיות עצומה של קבוצת השייכות.
אז האינדוקטרינציה הזו עובדת? הרי לרוב זה עובד על הרוב ללא חרמות ועונשים? ובכן זה קורה בדרכים רבות וסמויות, למשל כשאנשים נפגשים, אחת ממטרות השיחה הוא לחזק את הדעות שכבר רווחות בקבוצה על ידי סיפורים שאחד מספר לשני, שזוכים לאישור חיובי, אישור שאומר שאכן הקוד שהנחה את האדם לפעול כך – היה נכון. אך אם בשיחה עולה נושא שקוד ההתנהגות בו שונה ממה שמקובל בקבוצה, הרי שהשומע חש מחויב 'לתקן', להביע הסתייגות ו'להחזיר לתלם' את ה'סוטה' מן הנורמה. לכל קבוצה כמובן הנורמה שלה ולכל קבוצה את הדרכים שלה לשדר לחורג שהוא מחוץ לקונצנזוס, למשל בשיחה בין שני פסיכולוגים, כל אחד מהם חייב לכרות אוזן ולהשגיח שלא יאמרו דברים שסותרים אמונות המקובלות במגזר ששניהם משתייכים אליו. למשל אם אחד מהם יבטא כעס חזק כנגד משהו, אולי עוול שנעשה לו, קרוב לודאי שהידיד ירצין, יקדיר פנים, ויציע לאיש שיחו לבדוק מה בתוכו מרגיש מאוים שגורם לו לבטא כעס, לבדוק את עצמו. וזאת מכיון שמגזר ששניהם שייכים אליו ביטויי הכעס הם משהו שפסיכולוגים לא מרשים לעצמם האחד עם השני, ולא יעזור לאיש שיחו ההסבר, שיש לו סיבה לכעס. שהרי הנורמה הרווחת בקירבם היא שפסיכולוגים ביניהם לבין עצמם אמורים 'לטפל' בכעסים שלהם, ואם הם מביעים כעס – הם עוברים כאן על חוקי המשחק. עם זאת, כמובן כי דוגמא זו אינה בהכרח מחייבת את כל הפסיכולוגים, כי תלוי היכן עבר הפסיכולוג 'המתרעם' את ההכשרה ולאיזה קבוצה הוא שייך בתוך הפסיכולוגיה, אך זו דוגמא. או בשיחה עם איש העידן החדש אסור לעודד הבעה של פחדים או יאוש, כי כאן שולטת האמונה, כי אם תרשה זאת לעצמך -זה מה שיקרה לך. ואתה חייב לדעת לא לוותר ליאוש, למשל, ורק להראות שמחה, כי אם כך תעשה אז רק שמחה תהא מנת חלקך. וצריך להדגיש כי הבעיה ראשית אינה עם עצם הדעה או האמונה, של מה שאסור ומה מותר, אלא הטירניות וחוסר הסובלנות של חברי קבוצת שייכות מסויימת, עם דעות שאינן עולות בקנה אחד עם מה שמקובל בקבוצת השייכות שלהם. ושנית שמאוד קשה לאתר את ההחזרה הזאת לתלם שמתבצעת על ידי חבר קבוצה לגבי מי שחרג מנורמה מקובלת, כי לרוב, כאמור, זה נעשה בדרך נעימה, אגבית, ומאוד סמויה. כך שקשה למי שחרג להצביע בדיוק על נסיון לאינדוקטרינציה, אך זה מגיע להיכן שזה צריך להגיע ועובד היטב, וכאמור, לרוב, ללא צורך בהתייחסות חיצונית ופורמלית כלשהי.
וכך עולה כי רוב האנשים אינם מגיעים לכלל חיפוש ומציאה של דעות שמתאימות להם אישית, אלא הם עוסקים בעיקר ב'יישור קוו' עם הדעות המקובלות במגזר שאליו הם משתייכים.

***
"הבעיה הגדולה באשר לקונפורמיות נעוצה פחות בעצם קיומו ויותר בכך שהמעבר מדעת יחיד לדעת רוב כמעט תמיד מלווה במעבר ממכנה משותף גבוה למכנה משותף נמוך"
גזה פליישר

תעתועי הממסד במורדים בו

חלק א':
צעירים רבים נושאים את נס המרד והנונקונפורמיות, משוכנעים כי הם המציאו את החתרנות והתיעוב לממסד. למעשה צעירי כל דור מביטים  אחורה בסלידה. רואים ויתור על אותנטיות לטובת קונפורמיות, נצחון של בינוניות על פני ייחודיות ושאר רוח. אך הבעיה היא שזה משב רוח חולף. הצעירים בטוחים, כאמור, שעכשיו האינדווידואליות והאותנטיות הגיעו כדי להשאר. וכי תרבות העדר היא פאסה. אך כשפוגשים אותם שלושים שנה מאוחר יותר, רובם התברגנו והתמסדו. ויתרו על רוח המרד. אולי נושאים  אותן הזמירות, אך המשרה, חשבון הבנק, הפנסיה ובעיקר מה יגידו, משמרים אותם באותו סטאטוס נגדו כה יצאו בצעירותם. והרוב גם ויתר על הזמירות המרדניות, שוכח שהוא מגלם עכשיו את מה שהוא כה תיעב בצעירותו.
זו חוכמה קטנה להיות צעיר ומרדן, זה חלק מהגיל. זו חוכמה להתבגר ולהזדקן ולא לאבד את ניצוץ המחאה והמרד.
כך ביחיד וכך בתנועות מחאה ומרד גדולות יותר. הנעורים הם מרדנים, והזיקנה (במקרים רבים) הנה עיפוש והתפשרות עם טובות הנאה קטנות.
ועם זאת זה קורה וברור למה; אך השאלה שצריכה להשאל לגבי איבוד ניצוץ המרד – היא אחרת; מדוע רוב המרידות והמורדים (בלי קשר ישיר לגילאי המורדים) מוצאים עצמם אימפוטנטיים – כעבור זמן. והמדובר לא רק על היחיד; זרמים משמעותיים, שחישבו לטלטל את העולם כתנועת ההיפים, הביטניקים, מרד הסטודנטים ב-1968 בראשות דני האדום, התנועה לשחרור האישה, מרקסיזם, טרוצקיזם ועוד ועוד – שקעו בקול דממה דקה, בסופו של דבר. התחילו כדבר הבא ונותרו כקוריוז.
לעיתים רואים כלבלב משחק עם קרן אור ומנסה 'להפיל' אותה. כך המורדים ביחס לממסד הבורגני.
הבטה במורדים שמנסים למוטט את הבינוניות הנורמטיבית, מראה שהם לוקים לרוב בקוצר ראיה דומה. והממסד צוחק אחרון.
מדוע 'חיי המדף' של מורדים ותנועות מרידה הנם קצרים כל כך? מדוע קיימת פרופורציה כה הפוכה בין הרעש שהם עושים לטווח קצר ובין האימקפט לטווח ארוך? מדוע בסופו של דבר הצב הזקן של הקונפורמיות והנורמטיביות העדרית והממסדית – מגיע לקו המטרה של ההיסטוריה לפני הארנב המצווח של המרדנות והמחאה?
מה סוד כוחו? איך מדור לדור הולך הממסד ומשמין ורוב המורדים או מסיימים בסוף טראגי, או מתברגנים כמו כולם?
למשל ההיפים; מרדו בבינוניות, במנטליות של 'הקופסאות הקטנות', והממסד חייך, הכניס את הלבוש שלהם לאופנה, את המוזיקה שלהם לחברות התקליטים, את האדרת האהבה לתנועת העידן החדש, את עישון הגראס למרכז הסצנה. וההיפים נבלעו כתנועת מחאה, מבלי להותיר זכר.
איך הממסד עושה זאת? איך הוא מנצח תמיד. הרי אין צורך באינטליגנציה ומודעות גבוהים בהרבה מן הממוצע – כדי להיווכח כי התרבות שצעירים גדלים אליה, ושאליה יגדלו את ילדיהם, היא תרבות תחרותית, צבועה, ריקנית, חומרנית, מדכאת את ניצוץ הייחודיות האישית, חסרת שאר רוח ואנושיות, שממליכה את הצרכנות על היצירה, ניכור על אינטימיות, צבירת ידע על חוכמה, אטימות לסבל הזולת על פני אמפטיה, ועוד. רואים את זה בכל פינה, ובאיזה שהוא מקום המרדנות נגד כל זה מתמסמסת, הולכת לאיבוד; הזעקה הופכת, לקריאה, זו לאמירה, אחר כך ללחישה, ואחר כך כבר לא אומרים, או אומרים: 'טוב, ככה זה'.
אז מה פשר האימפוטנטיות הזו? איך מתרוקן האויר מרוב המורדים וקוראי התגר על הממסד? ובכן זה עובד בערך כך; הממסד לא חוסם את המרדנות, הוא פשוט מציב בפני המורדים מעין קיר בלתי נראה שכנגדו הם ימשיכו  לצעוד, על המקום – עד שאוזלת האנרגיה. המורד בטוח שהוא מתקדם, רק כדי לגלות יותר מאוחר, שהוא נותר על עמדו, או גרוע מזה; הוא עשה סיבוב שלם מקום.
כל זה חייב להוביל למסקנה שיש כאן איזשהו תרגיל, הונאה כלשהי. משהו שהמורדים לא מודעים לו וחוסם אותם. בטוחים שהם בדרך המרידה אך בסופו של דבר מוצאים עצמם צועדים בדרך הבורגנות השבעה והדשנה. הרי חייבת להיות בכל זה מלכודת כלשהי, מלכודת סמויה. מלכודת שגורמת למורדים רבים בנורמליות הבינונית לחשוב שהם בדרך להתנתק ממנה, בשעה שהם עושים דרכם בדיוק ללב ליבה.
וברור כי הבעיה אינה עם האזרחים מן השורה, שנולדו לעדר ויחיו ממילא תוך ציות לנורמה ממוצעת כלשהי. הבעיה עם האיכותיים, הרוחניים, בעלי השכלה או תודעה עודפת משהו –  שחשים שרוב האנשים דומים האחד לשני ואין להם מרכז כובד ייחודי שלא לדבר על אותנטיות. וכי חייהם בינוניים וחסרי ייחוד או הגשמה אישיים. הבעיה היא דווקא עם אלה שרוצים לצאת נגד המנטליות של ההמון השקט, מחוק הפרצוף, ומוצאים שתוך כדי שהם סבורים שהם עושים דרכם אל מחוץ לשבי הבורגנות והקולקטיביות העדרית – הם צועדים לאותה המכלאה, תוך שהם בטוחים שהם בדיוק בדרך החוצה ממנה.

חלק ב':
ואיך זה עובד? ובכן האותנטיות והדבקות בדרך הייחודית של היחיד בדרך כלל מוגשת כרשות של היחיד לחלום, לדמיין, לבנות עולם משל עצמו. בעוד שההמון מחוק הפרצוף מוצג כעיסה של בני אדם שאין להם חזון, דמיון, חלום – כי הם שקועים במציאות אפורה ושיגרתית. עבדים לעובדות יבשות, ללא יכולת לחלום ולהתרומם מעל המציאות האפורה. והתחושה היא שהדרך החוצה מן הביצה היומיומית של השיגרה והבינוניות – היא דרך החופש לחלום; ליצור מציאות שאתה רוצה ליצור. להשתמש בדמיון כדי להחלץ מן המציאות האפורה של הרוב. כאן הטעות האופטית והכשל הלוגי. וכאן המלכודת, כי הדמיון והחלום והפנטסיה אינם כלי ה
מילוט של היחיד השואף אלי אותנטיות אינדוודיואלית והגשמה עצמית, אלא הם דווקא כלים של הממסד בבואו לשלוט על היחיד ולהרדימו למציאות ולאמת הכואבת של חייו.
אנו רגילים לחשוב על ממסד, כגוף מדכא, קשה, שגוזל מן היחיד את החופש ליצור מציאות על פי חזון ודמיון. אך הממסד האמיתי דווקא שולט דרך הדמיון, דרך חלום והפנטסיה. דרך אגדות על התעשרות, אהבה עילאית, מיניות מטרפת, אושר גדול שמחכה לנו. הממסד שולט על ידי כך שהוא מרדים אותנו למציאות האמיתית. הוא אינו אכזרי וקשה ובוטה, אלא רך ומצייד אותנו באופטימיות, חשיבה חיובית, אמונה בקדמה ובמדע. אך הכיוון והמגמה  של רוב השדרים הללו – הוא טיפוח הפנטסיה; חיינו יהיו טובים יותר מאלה שקדמו לנו,  החברה מספקת לנו בסיס אמיתי להגשמה עצמית.
וכך הדרך החוצה מן השבי העדרי נתפסת כמשהו שכנגדו יש להצטייד בדמיון, חלום וחזון, בעוד שהחיים בשבי הנורמטיביות הם חיים על פי עובדות הקיום הקשות. ולא היא; האמת היא שדווקא כדי לצאת משבי הנורמטיביות העדרית – צריך לעשות מעשה קשה ולמרוד בנורמות, בעוד שהן לא עושות שום דבר אכזרי,הן משתמשות בדמיון כדי להרדים אותך ומכריחות אותך לעשות כמו כולם מבלי דעת.
הדמיון אינו נחלת היחיד האותנטי, והאכזריות אינה נחלת הממסד שמשמר את ההמון העדרי. אלא בדיוק להיפך; הדמיון והחלום הם הדרכים באמצעותן הממסד שובה את ליבנו, ואילו כדי להעיר את האדם משבי התרדמה הקולקטיבית, יש לעתים צורך לנקוט בהצגת דברים חד משמעית שעשויה להצטייר כאכזרית.

לנו נדמה כי שלטון הממסד על ההמונים הוא באמצעות כפיה, אך ממסד אמיתי, בחברה דמוקרטית, אף פעם לא כופה. ובזה סוד כוחו, כי זהו כוח חבוי. וכוח חבוי הנו תמיד חזק יותר מכוח גלוי (דיקטטורה, וכו'); כשאתה נשלט על ידי כוח סמוי אתה נשלט בעודך מדמיין שאתה מגשים את החופש האישי שלך. הממסד בחברה דמוקרטית הנו ערמומי ביותר, הוא לא מכריח, הוא מרדים אותך לאמת הקיומית של היחיד.
ועתה, איך זה בדיוק עובד? ההרדמה הזו מתרחשת בשני שלבים; בשלב הראשון שוקעים בשינה, ובשלב השני מתחילים לחלום.
שלב א', ההרדמה: ההרדמה מתבצעת על ידי השגרה והאפרוריות, כל יום עבודה בשעות קבועות, טלויזיה בשעות קבועות, הכל מסביב נראה בטוח, סביר, מסודר; עולם כמנהגו נוהג, כאילו מוסדות החינוך והממשל הם חלק מן הטבע, כמו שקיעה וזריחה. ובעיקר המונוטניות הזו של חופשה פעם בשנה, חגים, שבת, חופשות. הזמנים הקבועים לכל דבר; שיגרה המטעה ומרדימה את האדם לגבי המציאות האמיתית; קונפליקטים, ניכור, אבסורד קיומי, מוות, בדידות, הזדקנות, מחלה, פרידות, חוסר פשר קיומי, ובכלל לגבי הטראגיות והאבסורד הקיומי של האדם ביקום.
שלב ב', החלומות: וזה תפקיד הטלויזיה, המוסיקה הפופולרית, הפירסומות, הסרטים, וכל מה שאנו צורכים כבידור לשעות הפנאי. כאן ישנם חלומות על מין, רומנטיקה, אקשן, מתח, מאורעות יוצאי דופן וגם אושר זעיר בורגני; אהבה, מיניות מסודרת, בית מטופח ומושקע, שלושה ילדים נאים וצייתנים, ושאר חלומות הנעדרים מן החיים האמיתיים. כל אלה משחקים את תפקיד החלומות בשנתנו.
הכל סביבנו נועד לחזק את השינה ולהעצים את כוח החלומות, למשל אופי השיחה היומיומי והשגור; השיח הסתמי,הפטפוט והלהג (שבו כולם אומרים את מה שכולם אומרים ואף אחד לא אומר בעצם שום דבר ממשי אודות החיים והקיום). כולם חולמים שחייהם טובים יותר מאשר הם. חולמים שחיההם הולכים לאיזשהו מקום, מקום בו יהיו יום אחד יותר מאושרים מאשר עכשיו.
ומה באשר למיעוט? אלה שחשים שהם לא רוצים לבלות ימיהם בכלא הנורמות החברתיות הכלליות? ובכן הם מחפשים את הדרך החוצה דרך האמנות; שירים פרוזה מחזאות; יצירות אמנות איכותיות. ואכן יש להם תחושה שכשהם קוראים יצירת ספרות גדולה, או רואים מחזה של חנוך לוין, נדמה להם כי זה עתה השתחררו, או שהם בדרך להשתחרר מן הצבת של החיים הזעיר בורגניים. נדמה כי האמת צפונה ביצירה האמנותית. אך זה משכן מאוד מפוקפק לאמת.  יצירת האמנות, מטבעה, אינה חד משמעית לגבי המסר. היא מעוצבת כך שכל אחד יכול לפרשה כרצונו. ואז יש למתבונן או לקורא אותה – תחושה שהאמת הנה בכלל סובייקטיבית; כך האמן רואה, זאת, וכך אנו מפרשים זאת; סך הכל כל אחד רשאי לכתוב מה שהוא רוצה והקוראים אותה -לפרש את הכתוב כרצונם, מה שמקנה לאמת המוצגת ביצירות אלה תקפות של מטיל זהב עשוי מפלסטיק צבוע. סך הכל עצם העובדה שהאמת הקיומית של חיינו שוכנת בבידיון הנה עובדה עצובה ביותר.

וחוץ מזה,  עם כל הכבוד לאמנות, אי אפשר שלא לקחת בחשבון כי סך הכל האמן לא עומד בחברה באותו מקום כמו מדען. הוא נתפס כאדם שמעשיר את הנפש, אך כנושא אמת? זה כבר לא, כי זה הרי סובייקטיבי. המדען, (שהוא בעצם שופר החברה, ומתמסר בנאמנות את מסריה) כן נתפס כנושא האמת, אך האמן? סך הכל אמת השוכנת באמנות לא תזכה ליחס של אמת ריאלית כמו אמת ששוכנת במדע.
וכך האמת האישית הקשה מועברת דרך הבידיון בעוד שהדיבורים הישירים, הם עבור דברים שהתרבות שלנו תופסת כאמיתות שהיא חפצה ביקרם (כי הם משמרים את הסטוטוס קוו החברתי), אמיתות העוסקות בפוליטיקה, כספים, צרכנות ושאר ערכים חברתיים.
כך שלא משנה מה אומרים בז'אנר הבידיון ובז'אנר האמירה הישירה, עצם הז'אנר או המדיום הוא שנותן לדברים הנאמרים קרדיט או חוסר קרדיט. כלומר האכסניה של מאמר בעיתון או מחקר מדעי, נותנת אמינות לנאמר, בעוד שאם אותו המסר מועבר במחזה או בשיר, הוא הולך לאיבוד לטובת הדגש על הנאה או חוויה.
וזה מצב אבסורדי, כי המאמרים הישירים מדברים על נושאים שאינם נוגעים למהות ואיכות חייו של היחיד באשר הוא יחיד. אלא לעניינים כלליים, שלא משפיעים עליו ברמת חייו הוא. (אלא מסיטים את מרכז הכובד לאזור כללי וקולקטיבי ןהמסר הסמוי כאן הוא שחיי היחיד פחות חשובים מחיי הכלל).
בעוד שדווקא הז'אנר האמנותי (במיטבו, או ברמתו הגבוהה בלבד) – מאכלס את האמת הקשה והקיומית בדבר חייו של היחיד. [X=nextPage=X]

וכך אנו למדים (באופן עקיף) כי האמת הקשה היא עניין בדיוני בעוד שענייני הציבור הזניחים (מבחינת הרלוונטית שלהם למשמעות החיים של הפרט) הם אמת לאמיתה.
וכך התחושה הכללית היא כי זה לא משנה עד כמה נכון ואפילו מצמרר יכול להיות המסר של מחזה או שיר – בסופו של דבר אפשר לזרוק אותו הצידה. ולא משנה עד כמה האמת החברתית, הלאומית והפוליטית -זניחה ולא חשובה, בסופו של דבר נייחס להם חשיבות לא פורפורציונלית וזאת בגלל שהן מועברות במדיום ישיר.
וזה מעניין, כי אין כאן דיכוי של האמת האישית לטובת הנורמה החברתית, אך יש כאן משהו ערמומי וחמקמק; המסר מועבר באלכסון, מן הצד. דרך ההעברה עצמה – היא היא המסר. 'המדיום הוא המסר', כדבריו האלמותיים של מרשל מקלוהן.
למעשה אנו חיים בעולם הפוך: האמת שוכנת בבידיון והמציאות מאכילה אותנו חלומות בדבר חברה נכונה, מאושרת וצודקת יותר. ורואים זאת בפוליטיקה ובמדע. שניהם מושתתים על האמונה (כן אמונה!) כי המדינאי הבא שיבחר, או הגילוי המדעי הבא יביאו את חיינו אלי פסגת האושר והמימוש.
וזה מבלבל מאוד,  זו מציאות שבה החלום והדמיון מהווים משכן לאמת האישית, בעוד שהעובדות (מדע), והגישה המעשית (פוליטיקה) הן עבור שטיפת מוח חברתית.
שטיפת מוח בידיונית לגמרי; מספרים לנו כי החיים יכולים להיות טובים ונעימים, משפחות הן קן חמים, חתונה היא מאורע משמח, לימוד והשכלה מקנים חוכמת חיים, הקידמה הטכנולוגית והמדעית מספקות איכות חיים גבוהה. המסרים המועברים משדרים לנו כי אולי פעם בהיסטוריה אנשים סבלו מבורות ואיכות חיים נמוכה, אך היום אנו בדרך אל החיים הטובים באמת. (נכון, לא כולם קונים את השטויות הללו, אך הרוב – כן).
וכך מי שבא למרוד בממסד מוצא עצמו כמו דון קישוט, מסתער על הממסד, אבל מוצא טחנות רוח, דהיינו, אנשים נעימי סבר ומשכילים שמדברים איתו על קידמה, וסובלנות ואהבה. במידה והוא חש שמורחים אותו בדבש, הוא תמיד יכול לפנות  לאמנות (האמנות הגבוהה, לא אמנות זיבורית) ואכן מוצא שם דברים קשים, מרים ונכוחים, אך כאן יש לו, כאמור, התנגשות קשה בין המסר לבין המשכן הבדיוני. ובמפגש כזה המשכן תמיד מנצח.
יהלום אף פעם לא יהיה עטוף בנייר עיתון, ורוח הטרף של נמר לא תצוייד בגופו של חתול.
בסופו של דבר אנו שופטים תוכן על פי האריזה. ומהות על פי הסגנון. אין דרך אחרת, המהות יכולה להתחפש, הסגנון בסופו של דבר היא העדות אודות המהות. ובתוך תוכנו אנו מאמינים כי אם אמת שוכנת במשהו פרי דמיונו הקודח של אדם לא יציב בנפשו (אמן), כך גם דרגת האמינות שיש לייחס לה.
וכך, הסגנון מנצח כתמיד את המהות,והתדמית את האמת. ומי שמסכים כי האמת תשכון בבידיון ופרי דמיון של יוצר, בעצם קבר את האפשרות לפגוש את האמת האנושית לאמיתה.
כי מפגש עם אמת כלשהי יכול להיות רק מפגש ישיר; (דיבור ישיר, מאמר, מסה, הרצאה), כל מפגש אחר; מעורפל, הזוי, או מומצא – בוגד בעצם המסר שהוא מנסה להעביר.
*
"מרד, זה כמו לבעוט בדלת רקובה"
ג'ון קנת' גלברייט '’The age of uncertainty
*
באחד ממוספי סוף השבוע לפני כשלוש שנים התראיינה אחת ממלכות הממסד התקשורתי והאקדמי-משפטי,  אילנה דיין, גאוותה של כל אם יהודיה, והנה, כאמור, הפתעה, הדר' דיין 'לא רק יפה היא גם אופה', דהיינו לא רק בראש הפרמידה, אלא גם יכולה לראות את מה שמחוץ ומעבר לה. לא רק שהיא לא נבלעה ולא הסתחררה, היא יודעת, כך נראה, כמה דברים על החיים, וחלקם (אלה המובאים פה) מאוד רלוונטיים, והיות והם נאמרו דווקא על ידה ועם כל שהיא מייצגת, אז הנה, כמה מלים ממי שהיא אולי סוכנת סמויה בלב הממסד. 

אילנה: "ההכרה שזה לא חוכמה להיחשב חכמה חילחלה בי בעודי בבית ספר. בזתי לכללי המשחק ובזתי לאידיוטיזם של הממסד הזה, שהוא סך-הכול לא מוסד חכם. את יכולה להניח שלבי נצבט, כששלחתי את בתי ביום הראשן לכיתה אלף, וידעתי שהיא הולכת להישאב לתוך עדר גדול ומטומטם, שהולך לתעל אותה לתוך סכמות של חשיבה שהן
לא חשובות, ובטח לא מאתגרות".
עיתונאית: "ובכל זאת את היית עליזה חכמוני, התלמידה הכי מבריקה בכיתה".
אילנה: "נכון, כי מה ההבדל ביני לבין אחרים שחשו אותה תחושת בוז? שאחרים בעטו. נכון? וגירשו אותם מבית הספר והם הלכו לים ואחר כך ל'מישלב' ואחר-כך גמרו בגרות אקסטרנית ורק אחר-כך בדי עמל נכנסו לאוניברסיטה, וחלקם הפכו לאנשים מצליחים. או שלא. ואילו אני בהיותי סתגלנית, וכנראה שגם קצת מטומטמת במקרה הזה, אמרתי "לא". אני אקבל את כללי המשחק. תוך שאני בפנים בלב יודעת שאני בזה להם. אז כן. אני אשחק לפי כללי המשחק, אני אלמד את השיטה לעומק, ואז אני אנצח אותה. רק מה הבעיה? שאז אתה נהיה חלק מהשיטה".
"הבעיה היא שבאמת נהיה נורא טוב לך, ויש לך חיים נורא טובים. אבל אתה שוכח שפעם רצית לבעוט בשיטה. זאת הבעיה של רוב האנשים הטובים – שאנו מצפים מהם לבעוט בשיטה. הכותרת של הכתבה הראשונה שהייתה עלי הייתה "הכי אני אוהבת להיות אמא". אמרתי לעצמי מה מצפים ממני להגיד? שאני הכי אוהבת להיות אמא. אז אמרתי".
עיתונאית: "חלק מהמשחק לפי הכללים היה "לאנוס את המבטא הארגנטינאי" שלך?
אילנה: "כשאני שכחתי מארגנטינה, זה היה האמא של הממסדיות, זה היה סתגלנות במיטבה, או שבמירעה. אותי לא יראו אחרת, אני לא אחרוג מהשורה. אם הילדות פה בלי עגילים , גם אני בלי עגילים. אם הילדות פה בלי מבטא, גם אני בלי מבטא. אם הילדות פה במכנסיים קצרים, גם אני במכנסיים קצרים. הפואנטה היא שאני הייתי האמא של הסתגלניות, והדבר היחידי שהתגאיתי בו הוא שהמשפחה שלי היא מנהלל, הדגשתי את שהפלג שלנו שהוא ממשפחתו של משה דיין, ולמה להיות גלותי, אם אפשר בעצם להגיד שאני מהעמק"?
"יש לי משיכה לאנשים שמנסים לערער את השיטה, לאנשים שמנסים לעצבן. לפעמים אפילו סתם בשביל לעצבן. צ'ה גווארה או פידל קסטרו, למשל. זה בא מהמקום שאני בנאדם כל כך קונבנציונלי, וכל-כך סתגלן וכל כך משחק בסופו של דבר לפי הכללים, וכל כך התלמידה הטובה שרצתה להוציא מאה בבחינה. ותמיד היה לי בכל זאת את הכבוד לאלו שבעטו. אני פשוט חושבת שיכולתי לעשות את העבודה שלי טוב יותר אם הייתי יותר יצירתית. את שואלת אותי אם הייתי נהנית מהחיים, לו הייתי פרועה ומהפכנית? פי אלף. פי אלף. אבל אתה מגיע להכרה הזאת שצ'ה גווארה כבר לא תהיה, וזה די עצוב".

מתוך ראיון עם אילנה דיין, "ידיעות אחרונות", מוסף שבעה ימים, 3.11.2000

 

 

*
"Remember, remember always that all of us,
and you and I especially, are descended from immigrants and

revolutionaries."
Franklin D. Roosevelt
before the Daughters of the American Revolution
*

The myth about the angel who rebelled against his Lord is the most beautiful of all myths, the proudest, the most revolutionary, the most immortal of them all. (Yevgeny Zamyatin The Day and the Age, 1924)


10.12.‏2003


מאמר אחרון בסידרת המאמרים: "על קונפורמיות, אאוטסיידריות ומרדנות". מבוסס ולקוח ברובו מתוך "אאוטסיידרים ומורדים. על העומדים ומחוץ ומנגד". הוצאת ידיעות אחרונות. 2006.

מאאוטסיידר למורד

 
בהתחלה הוא חריג, אאוטסיידר, מאוחר יותר עמדה בפניו מעין ברירה;  לקבל את הסטיגמה או להפוך את דלת האסורים לקרדום, שחופר מנהרה בכלא הנורמטיביות העדרית. דהיינו, מאאוטסיידר למורד.

ולהיות מורד לא חופף לביקורת, אלא לקום ולצאת כנגד משהו חזק ממנו שקיים מחוצה לו, בשם משהו שחזק ממנו והקיים בתוכו. (היציאה נגד הזו לא חייבת להיות חיצונית, היא יותר תנוחה פנימית), משהו שנותן לו את הכוח לצאת כנגד החזק שבחוץ; ואותו משהו בחוץ הוא הסדר הקיים. ויש לזה ביטוי קצת פואטי ומלא פתוס בקטע הבא הלקוח מן הסרט: "חיים בהקיץ" מאת ובבימוי: ריצ'רד לינקלייטר, 2001, פוקס המאה ועשרים:
"האדם בעל יצר הרס העצמי, חש לגמרי מנוכר, בודד בתכלית. הוא אאוטסיידר לקהילה האנושית, הוא חושב לעצמו: 'אני בטח מטורף'. הוא לא קולט שלחברה יש, בדיוק כמו שלו יש… עניין מוקנה באובדנות גדולים, באסונות; המלחמות, הרעב והשטפונות ורעידות האדמה, עונים על צרכים מוגדרים היטב. האדם רוצה כאוס. למעשה הוא זקוק לזה; שפל, חיכוכים, מהומות, רצח, כל האימה הזאת. אנחנו נמשכים לזה בלי יכולת להתנגד, עד שיא כמעט אורגזמי שנוצר ממוות והרס. זה קיים בכולנו, אנו מתהללים בזה. התקשורת לובשת פנים עצובים בגלל הדברים האלה. מציגים אותם כטרגדיות אנושיות גדולות. אבל כולנו יודעים שתפקיד התקשורת של פעם לא היה לסלק את הרוע מהעולם, לא. תפקיד התקשורת היה לשכנע אותנו לקבל את הרוע הזה, ולהתרגל לחיות איתו. הכוחות רוצים שלנהיה צופים פסיביים ולהתרגל להיות איתו. הכוחות רוצים שנהיה צופים פסיביים. הם לא נתנו לנו שום אפשרות אחרת, למעט המעשה הסמלי לחלוטין של ההצבעה מפעם לפעם. אתה רוצה את הבובה שמימין או את הבובה שמשמאל.
אני חש שהגיע הזמן לשקף את הסתייגותי וחוסר הסיפוק שלי מהמזימות הסוציופוליטיות והמדעיות. לתת לקולי הנעדר להישמע".

אך המעבר הזה בין אאוטסיידר, למורד אף פעם אינו קל, כלל לא;
כי ברגע שהאאוטסיידר מודע לכך שהוא סך הכל אדם מיוחד אך החברה קבעה שיקבל זכויות פחותות מאלה שהצליחו להשתלב, או אז יכול להתחיל לצאת החוצה תיסכול, זעם, חימה שבעקבותיהם צפים החוצה הדחקות, פחדים, מועקות וכו' – ולאט לאט מתחילה להיות להם דינמיקה משל עצמם. כמו בית אסורים שנפרץ; האסירים הראשונים יוצאים בתחילה אחד אחד, בחשש, רק הנואשים והאמיצים שבהם, ואחר כך עוד טיפה ועוד טיפה עד שזרם גדל וגל ענק שוטף החוצה, דרך החור השחור של הדלתות שפעם היו קירות אטומים. זה מה שקורה כשהחור השחור של המרד נפער בחומת הבידוד, הניכור, הבידול ובסורגי הסטיגמה, המוזרות, האי שפיות וה'משהו דפוק אצלו'.
עד הפיצוץ של המרד – החומות והסורגים נראו לו כחוסמים את העולם, למעשה זה היה העולם. לא היה מחוור לחריגים, לבודדים, למיוחדים, לרגישים ולאינדווידואלים בעלי הנשמה – שהם בעצם אסירים של ההמון השקט. אסירים בתוקף אשמה של להיות שונה, להיות אחר, לחשוב עבור עצמך, לא להיות כמו כולם, לא להסתפח לכת העדר.
החומות והסורגים נידמו עליהם כמייצגי העולם והחיים. ואת השופטים והסוהרים שלהם הם לא ראו בדמותם האמיתית – כ'הם'; המון רב של יחידות זעירות ונטולות נוכחות פנימית – אלא ככאלה שכביכול יודעים מה הם החיים מחוץ לחומות ושם ישנו סדר, ישנו קיום אמיתי.
כל עוד הם בתוך החומות –  לא יכלו להבין כי כל אותם סוהרים אינם נציגים של עוצמה, אלא בעצמם פליטים של אימה וחרדה; הם עצמם מגיפים את חומות הסטיגמה והניכור על השונים והמיוחדים – בתוקף החרדה והאימה שהם חשים כלפי מה שהשונים והחריגים מייצגים עבורם: את הריק והאין שהם החיים, את החופש להיות. כי עד שנפרצים שערי כלא הסטיגמה והניכור – דרך חומר הנפץ של המרד – האסירים רואים את הסוהרים והשופטים  – כענקים. ורק ברגע שחלפו על פניהם, דרך חומות הניכור המנותצות, רק אז הפרספקטיבה מתהפכת והם רואים את שוביהם כפי שהם באמת: ערב רב של גמדים עוטי מסכות נטולות חיות פנימית ומרכז כובד פנימי. כמי שהם בעצמם כלואים בתוך המסכה הזהה שהם לובשים על פניהם הריקות. ברגע שהמרד ('היכולת להגיד לא') פורץ את כבלי ה'ככה זה' ואת חומות הניכור והבידוד, ומכופף את סורגי הסטיגמה – הפחדים המודחקים על היות שונה, דחוי, לא רצוי, אחר, פורצים החוצה בגל ענק, ועוד ועוד עוולות, פחדים מפני ה'אח הגדול' בדמות ה'הם' הרבים מחוקי הפרצוף – פורצים החוצה. אך זו לא פריצה של שמחה, חגיגת שחרור ועצמאות, זו יותר נהירה של פליטים מזי רעב מדוכאי הבעה וביטוי, המדדים מתוך מחנות גדר התיל של הלגלוג, האצבע המורה, והמבטים השופטים את הרגיש, הזר, השונה, המיוחד.
יחד עם השחרור – צף הכאב הרטרואקטיבי, על המחיר הכבד שנשמה יחודית ורגישה שילמה משך כל אותם שנים. אמנם מרד, אמנם חופש, אך הכאב שהתחיל, הכאב שהמשיך, הכאב שהיה שם כל הדרך – הכאב הזה לא הפסיק עם פריצת המרד המשחרר, רק עכשיו הוא קיבל רשות לכאוב באמת.

* *
"אם ספר זה יופיע אי-פעם בדפוס, אבקש מאת הקורא (אשר איני יודע מי יהיה, והיכן ואימתי יחיה) כי יאמר לעצמו: ספר זה נכתב בעת החושך. מחברו של ספר זה חי בין אנשים אשר כל מה שנחשב בעיניו כעורק-הלב של החיים היה מוזר וזר בעיניהם. לגביהם היו חכמת-החיים והמוסר החברתי הדבר העליון, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להשיג אלא את הבינוני ובשום-פנים לא את המוחלט, לא את הגדול, לא את הנלהב. העיקר בעיניהם היה להיות אבר מן הגוף הגזעי, המדיני, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להבין מה זו באמת אהבה, מה זו בדידות, מה זו שירה, מה זו גאוניות, מהם טומאה וטוהר, מה זה קיום לפני אלוהים, מה זה אלוהים; הם היו יושבי-חושך שוכחי-אלוהים, וזה כלל לא היה איכפת להם".
פנחס שדה, "החיים כמשל", הוצאת שוקן,

*
"אהבתי את אנשי הבוז הגדול, כי הם המאמינים הגדולים וחיצי הערגה אל החוף שמנגד"
ניטשה, כה אמר זרטוסתרא
*
"ההבדל העיקרי בין היות אאוטסיידר והיות מורד הוא באופן אמירת ה"לא"; אצל האאוטסיידר ה"לא" הוא מה שנאמר לגביו ועליו, על ידי החברה הנורמטיבית. אצל המורד אותו ה"לא" הוא מה שהוא אומר לגבי ואודות אותה חברה נורמטיבית".
גזה פליישר

"זה מעין אינסטיקנט שגורם לי להתקומם נגד החוק, נגד מה שמאורגן, נגד הסמכותיות בעיקר. זה מעין אינסטינקט…"
ג'ורג' בראסנס (בראיון טלויזיה).


מאמר עשירי ואחד לפני אחרון, בסידרת 'קונפורמיות, אאוטסיידריות ומרדנות'. מתוך 'אאוטסיידרים ומורדים'. הוצאת ידיעות אחרונות, 2006

להיות אאוטסיידר, חלק ג' (ואחרון).

"איך זה מרגיש
אך זה מרגיש
להיות בלי בית
כמו מישהו לגמרי לא ידוע, 

 כמו אבן מתגלגלת"?

"איך זה מרגיש
איך זה מרגיש
להיות ברשות עצמך
בלי כיוון הביית
כמו מישהו לגמרי לא ידוע
כמו אבן מתגלגלת"?

"איך זה מרגיש
איך זה מרגיש
להיות לבד
בלי דרך הביתה,
כמו לגמרי לא ידוע
כמו אבן מתגלגלת"?
מתוך: "Like a rolling stone"
של בוב דילן, (תרגום: ג.ר.)

כן, איך זה מרגיש? להיות שונה מכולם? לא מסתדר עם כולם? לחיות
כשמשהו בפנים לא מסתדר עם רוב מה שקורה. חי בדיסהרמוניה עם
החיים? איך זה מרגיש לחוות את החיים כשאתה אאוטסיידר?

ובכן, הוא הולך דרך חייו בתחושה תמידית של היותו זר, אחר, שונה.
מביט על בני האדם ומעשיהם מבחוץ. לא שייך, לא מעורב, לא
משתלב. ולא יעזור לו כלום; במסעדה הוא, במקרה, יושב בחלק
שמיועד ללא מעשנים – והוא מעשן. בארצו שלו יפנו אליו בשפה
זרה. יש בו משהו שמקרין אחרת; שיש שיאמרו שהוא נראה מתנשא או
פורמלי, נהפוך הוא, אך הוא אחר.
לא יעזור לו כלום, הוא אחר. הייתה בו התגית הזו מיום שהוא
זוכר את עצמו. היתר נראו לו דומים שייכים )זה לזה( או למשהו
שהם זה עתה באו ממנו או חוזרים אליו. רק לא הוא.
וכאמור, זה לא משהו חיצוני; הוא יכול להיות נשוי, בעל משפחה,
עובד במקום עבודה גדול ומבוסס, שייך לקהילה של בית כנסת, חבר
בחברה להגנת הטבע. הוא יכול לנסוע בטיולים מאורגנים, אך זה לא
יעזור, עדיין ישאר – אחר.
ואין דרך שבה יבין את עצמו ואת חייו, מלבד דרך העובדה הזו
שהוא פשוט חש שהוא לא כמו כולם. ניתן לנסות לשכנע אותו כי זה
הכל בראש שלו, וכי עליו לוותר על איזה משהו אגוצנטרי, ולהצטרף
לכלל, ולמרות שאולי זה אכן רצונו העז, לא יעלה בידו.
בכל מקום בו יהיה , כל מקום אליו יגיע- הוא יהיה שונה, הוא
יכול להסתיר זאת, אך במוקדם או מאוחר זה יצא החוצה; הוא יאחר,
יפיל משהו, יבין משהו בצורה אחרת, יגיש את מה שצריך בצורה
שונה מאשר של היתר. כמו זה לא תלוי בו.
בקבוצה סגורה או במשפחה – הוא יהיה המועמד הודאי להיות שעיר
לעזאזל. אחרים עושים טעות וזה עובר, אם הוא עושה זאת – הוא
מיד מסומן.
אם מישהו כועס על מישהו ויש מריבה – זה לא נעים, אך עוברים
לסדר היום. אך אם זה הוא הכועס – זה לא עובר בשלום, זה מעורר
איזשהי מהומה; אולי נעלבים נורא, או משהו, מיד זה בולט כזה,
יש בזה משהו מפריע באחרות שבה זה נעשה. )כי הכעס שלו, איך
להגיד, אינו כמו הכעס של אחרים – זה אחר, אולי נואש יותר, לא
מעוגל בקצוות, יש בזה משהו טיפה פראי אולי, משהו מן המחאה,
אולי(.
כל ימיו, מן הגן, הוא רואה עצמו אחרת ולוקח לו בדרך כלל זמן
)אם בכלל( בכדי לקבל את השונות שלו כמשהו שהוא חי עימו
בנוחות. לרב הוא לוחם בזה מבלי דעת שכך הוא לוחם בעצמו, מחליש
עצמו יותר ויותר. כי השונות הזו היא האיפיון הכי אמיתי שלו.
ואם לא יקבל זאת לגבי עצמו, יהיה כל הזמן בדיסונאנס פנימי.
זהו מצב אומלל למדי, שבו עליו לבחור בין דיסונאנס חיצוני ) עם
החברה בה הוא חי( – לדיסונאנס פנימי ) עם עצמו(. ועל כן לא
פלא שבדרך כלל האאוטסיידריות שלו נתפסת בעיניו כמין קללה. למה
הוא לא כמו כולם?
לקבל את עצמו כשונה תמידית – הוא תהליך החניכות שלו, שלב
בהתבגרות שלו. שלב שכמעט לא מתממש ומגיע לגבי רוב
האאוטסיידרים. רובם חיים כאאוטסיידרים נסתרים )כל"ו צדיקים(
לעצמם ולאחרים. משקיעים מאמצים רבים להיות ולהתנהג כמו כולם.
אבל -כאמור- זה הרסני לגביהם. כי זו בגידה פנימית, ובעקבות
המאמץ הקונפורמי הזה – הוא יהפוך לצל, לחיקוי חיוור של אדם
חי. הוא כל הזמן ישחק, יתאמץ ובפנים כל הזמן יחוש כקוץ בתחת
של עצמו.
ויכול להיות שיחזור בתשובה, יחפש באלהים וברוחניות מזור
לשונותו וחריגותו, ינסה ל'עבוד על עצמו', לחיות מתוך תחושה
שהבעיה היא שפשוט אינו רוחני מספיק ולו יגיע לדרגה רוחנית
גבוה, היסורים בגין היות שונה ולא משתלב – יעלמו או לפחות
יהיו פחות רלוונטיים. ואכן מה שהוא בדרך כלל עושה בחברה הדתית
או בכת אליה הצטרף – הוא להתאמץ מאוד להיות כמו כולם, יתר
הדתיים, או הרוחניים, ואז הוא רק נכנס למטוס על קולי ומתרחק
במהירות איומה מן האני הפנימי השונה. זו כבר יותר קונפורמיות
מן הקונפורמיות הקודמת.
והגרוע ביותר קורה כמובן כשההתכחשות הזו ושונותו, וזרותו לכל
הסובב אותו – הופכת לסופית, כשהוא סוגר את הדלת על השונות שבו
וזורק את המפתח, דהיינו; שוכח לזכור שהוא לא כמו כולם, שתמיד
תמיד יהיה כסוכן זר ששתלו אותו במדינה זרה ומחקו לא את
הזיכרון. ואז הוא יותר אבוד מאבוד, הוא מקולל. כי הוא הולך
נגד הטבע של עצמו, ואפילו לא יודע שהוא עושה זאת. [X=nextPage=X]

אך אם הוא מקבל את שונותו, את חסר השתלבותו המתמדת – אזי נפלה
המחיצה האחרונה של העמדת הפנים, והוא מאמץ שונותו כתעודת
זהות. ברגע הזה, נולד האדם המורד! ברגע שהוא מבין ומקבל
שהשונות שלו אינה סרח עודף, אלא סימן היכר למהות האישית
והפנימית שלו, ברגע זה ממש, הוא הופך תאאוטסיידר – זר, משונה
– ללוחם. מאחר – לצייד. ומחריג – לסוכן החרש של ישותו
הפנימית. מייצג את התודעה אודות העולם האמיתי הקבור תחת עולם
התוויות והתדמיות של הקבוצה השלטת.
כלומר, מכיון ששונותו גורמת לסטיגמה, להפלייתו, וליחס אליו
כאל נחות ופחות טוב – הוא יכול אכן לחוש שמשהו בו דפוק. אך
מצד שני הוא יכול להתקומם כנגד העוול שנעשה לו -בגלל שונותו-
ולצאת כנגד שופטיו ומפליו להכריז: "אני בסדר", 'אני לא מוכן
לכך שאני אסבול רק בגלל שאני שונה, או משהו בי שונה'. וקבלתו
זו את שונותו כתעודת זהות – היא פספורט אל עצמו והכרזת עצמאתו
כלפי כל שסובב אותו.
זה הצעד הראשון, הוא עדיין רחוק מ
להבין ששונות זו אינה כזו כי
הוא סתם אחר, אלא היא כזו מכיון שהיא שונות של יהלום במכרה
פחם, אך קודם כל באה ההתנערות מן הסטיגמה של היותו שונה, הוא
כבר לא מתנצל על כך, אלא יוצא נגד בשם העוול על היותו שונה.
ונכון, הוא עדיין עובר מחברה לחברה, ממקום למקום, ומביט
בדברים בעיניים אחרות, כאילו משהו בו מביט החוצה ולא הוא, אך
עתה זה פחות כואב, זה לא שולח אותו אל עצמו עם רגשות אשמה
ורצון להעניש עצמו. מעתה הוא מאמץ את הבדידות והבידוד הקשה
והמתעצם שלו אל ליבו, כיהלום פוצע אך יקר.
וכלפי העולם עכשיו הוא כבר פונה בתנוחה של מאשים, לא עוד
מואשם על שונותו.
אז בואו נעשה סדר; בתחילה הוא שונה ולא יודע למה. אחר כך הוא
יכול להכחיש זאת בעצמו ולהיות לא נאמן לעצמו, או לקום כנגד
החברה, להיות נאמן לשונותו ולהפוך למורד. והאופציה השלישית,
)שלא הוזכרה עד כה( היא דרך ביניים, בין מורד למתכחש לעצמו,
והיא דרך האמן, שזו אאוטסיידריות על תו תקן מוכר על ידי החברה
, דהיינו הוא נראה ומתנהג כאאוטסיידר, אך זה ברשיון. וזו פוזה
די חיצונית, כי למעשה הוא הוא תלוי בחברה ותורם לה על ידי
יצירתו.
אלה שלוש האופציות העומדות בפני כל אאוטסיידר, ברמה שהוא מוצא
עצמו בה: להתכחש לעצמו, לצאת נגד החברה, או לבחור בחיים
בוהמיים או אומנותיים. )כאמור, יש רמה מעל זו, שם קיימת
מודעות שינה מנסה להבין את שונותו סתם כאחרת, אלא מבינה אותה
כצופנת ייחוד נדיר, אך זו כבר אוניברסיטה ובינתיים אנחנו
עדיין מדברים על בית ספר רגיל…(.
אך חוץ משלוש האופציות הללו ישנם רבים רבים )בעיקר הצעירים(
שעדיין לא הגיעו לבחירה בין שלוש האופציות, והממשיכים על כן
לטעות ולהסתבך; למעוד, ולהיות מועדים לפורענות; למחלה,
לדיכאון, לפיטורין, לבדידות, לשיכחה.
והשנים בעיקר, אוה, השנים שחולפות, וחולפות כה מהר -לא עושות
טוב לחריגותו, היא לא מיטשטשת עם השנים, נהפוך הוא, היא
מזדקרת יותר ויותר, כצוק סלע, ככל שהים )השנים( נסוג מן היבשה
)ממנו(. הוא נושא אותה )את חריגותו( כגיבנת; הוא לבד, תמיד
לבד, גם כשהוא ביחד, הוא מאוד לבד.
ואם ישאלו אותו, האם הוא היה שמח לו ילדו היה נולד לחיים של
אאוטסיידר, מבלי לחשוב אפילו – היה זועק מיד 'לא'. לא מוכן
שילדו יחיה גם הוא כל ימיו בנכר, בגולה, כשאת החיזוקים
היחידים הוא שואב מרעים לרוח )אם ישנם כאלו(, מספרים, מכתבים.
[X=nextPage=X]

אך התכונות הכי בולטות והכי מכשילות שלו היא חוסר היכולת שלו
)גם יבחר להתכחש לחריגותו הבסיסית( לשים מסכה, להעמיד פנים.
למשל להראות שהוא נהנה מפטפוט עקר.
אז מה ההסבר לתופעה זו של האאוטסיידר? ובכן, כאן אנו נאלצים
להגיע אכן לרמה הבאה, להבין את השונות לא מן הרמה של עצם
העובדה שהוא שונה, וגם לא מן הסיבה שקברניטי החברה )בחינוך
ופסיכולוגיה( נותנים לתופעה, אלא מן הרמה שמעל, שרואה לא רק
את היחיד אלא גם את החברה ואת האינטראקציה בין חברה שאיבדה את
הדרך ובין יחיד שיש בו משהו שכל הזמן מראה את הדרך. ההסבר
הזה עוסק בכך שיש כאלה שיש להם אמת פנימית שלה הם חייבים
לציית, משום מה. ולמה הדבר דומה? הדבר משול למטוס שטס לכיוון
מסויים, כשהוא חלק מלהקת מטוסים, אך משום מה מוצמד לבטן המטוס
הזה מגנט ענקי, שמבלבל את ההגאים ואת הניווט, מושך בכח את כל
המצפנים ומשנה את התבנית והכיוון של הטיסה.
כך גם האאוטסיידר, יש משהו בפנימו שמושך אותו מבפנים וגורם לו
להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להגיב אחרת. משהו בעל עוצמה מרובה
שמשמש כאיזון נגדי לכוחות שמשפיעים עליו מבחוץ. איזון פנימי
זה, משיכה פנימית זו גורמת להתנהגותו להיות מוטה, שונה, כי
הוא לא מציית -כמו כולם- רק להשפעה של נורמות חברתיות, הוא גם
מציית למשהו מבפנים. וכך יש לו שני אדונים )ובדרך כלל האדון
הפנימי חזק יותר(. אף אחד לא רואה את המגנט הפנימי, רק רואים
שהוא לא זורם עם כולם, שיש בהתנהגותו משהו אחר.
נקודה נוספת לגבי תחושתו הכמעט מתמדת של האאוטסיידר – זו
האכזבה; הוא כל הזמן מתאכזב! מבני אדם כמובן. ולא בגלל
שפוגעים בו, כי כשפוגעים בו – הוא אמנם נפגע, זה כואב, אך
מתרגלים. הכוונה היא שמפעם לפעם הוא פוגש אדם שנראה לו שקלט
את רוח האאוטסיידריזם שנושב ממנו, מבין אותו והם מבינים זה
את זה ושותפים זה לאאוטסיידריזם של השני, והנה תמיד מגיע הרגע
של בגידה, של נטישה. זה כמובן לא דבר מכוון – אבל זה קורה.
וכאן האכזבה הגדולה, כי אם זה קורה עם נציגי ההמון מחוק
הפרצוף, זה ברור ומובן, אך כשתיקווה ניצתת ש'הנה סוף אני יכול
להיות אני-עצמי, אותנטי – עם מישהו' – )שגם הוא יכול להרשות
לעצמו להיות 'הוא-עצמו, אותנטי – עימי(, בלי תוויות – וזה לא
יוצא – כאן האכזבה גדולה באמת. וכאן הנקודה הכואבת
לאאוטסיידר; החברות הבעייתית בין האאוטסיידרים לבין עצמם;
מדוע כולם לא מזהים זה את זה מיד, מתלכדים, מעניקים חום
ואישור זה לזה? למה גם שם ישנם דיסונאנסים, מאבקי כוח, מסכות?
למה החשש וחוסר הוודאות מפני האחר מצליחים לפלוש לשמורת הטבע
הזו של הברית בין האאוטסיידרים לבין עצמם?
אולי כי ישנם הרבה אאוטסיידרים שעוסקים בהכחשה עצמית, או
בהאשמה עצמית, או במכירה עצמית )אמנים מסחריים, גיבורי
תרבות(,.וקיימים כה מעט אאוטסיידרים שמודעים לשונותם, ומקבלים
אותה, גאים בה, מחפשים אותה באחר, ובעיקר – מניפים את נס המרד
הפנימי בשם )ובגלל( היותם אאוטסידרים. אולי לו היו יותר
אאוטסיידרים מודעים וגאים, הם היו חיים במודעות כואבת
ואינטימית את היותם כאלה, במקום לרוץ לפסיכולוג )אשמה(, לשים
מסכה )לבגוד בעצמיותם(, ליצור )להשתייך לממסד האומנותי(. וכל
פגישה ביניהם הייתה ברית שבה אמפטיה וחיזוק הדדי היו מולכים.
הייתה ביניהם אחווה, אחוות הדפוקים.
וכך הבעיה האמיתית בתקשורת ובלכידות שלא קיימות בקרב ובין
האאוטסיידרים, היא בכך שרובם לא עברו את הסף שבין לחוש שונה
ולנסות להיפטר מזה בדרך כלשהי ובין לאמץ את שונותם כפרח נדיר;
ולהפוך למורדים מתוך הכרה!

 

*    *

"אני אאוטסיידר. אני אאוטסיידר בשמאל, ואאוטסיידר בימין,
אאוטסיידר ביהדות
ואאוטסיידר בנצרות. בכל מקום שאהיה בו אהיה אאוטסיידר, ולא
לחינם מאז גיל 16 הספר
שאני הכי אוהב בעולם זה 'הזר' של קאמי. זה גורל. תמיד אלך נגד
הזרם".

הסופר אייל מגד, בראיון למגזין של 'עיתון תל אביב', 2.3.2001

"יש משהו נורא בודד בלהיות האאוטסיידרית הנצחית של כל מסגרת,
לא חשוב איזו. מעין קללה שטומנת בחובה גם ברכה, אם יודעים
למצוא אותה במקום הנכון. הקללה היא זו שמציבה אותך בצד. תמיד
ליד, תמיד מבחוץ, תמיד לא שייכת. הברכה מאפשרת לך להשתמש
בעמדה הזו כעמדת התבוננות, ולתאר את מה שאף אחד לא רואה חוץ
ממך".

אליען לוזובסקי, מתוך "את", ניצחון חוץ/ בחזית.

—-

מאמר תשיעי בסדרה. כל המאמרים לקוחים (תוך עיבוד קל) מתוך: "אאוטסיידרים ומורדים. על העומדים מחוץ ומנגד".הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.

להיות אאוטסיידר, חלק ב'

ברשימה זו ברצוני לכתוב ולהתייחס לא רק לאאוטסיידרים באופן כללי,  אלא

במיוחד לאאוטסיידרים היוצרים.

ובכן כן, הם מסתובבים בינינו; מי שיכולים להיות: קפקא, חנוך לוין, פרננדו
פסוא, קירקגור, סטרינדברג, ניטשה וצ'כוב. אנשים עם ראיה אחרת,
הם מסתובבים אנונימיים, אפורים, לא מורגשים. לעיתים דחויים,
מוזרים, מפוקפקים. רוב ימיהם בשולי החברה, אוצרים בתוכם ראיה
מדהימה ומפוכחת על מוראות הקיום והחיים. מוראות המסתתרים
מאחורי חלונות הראוה של חברת השפע הנאורה והדמוקרטית.
הם;  המורדים הפנימיים, האאוטסיידרים, האחרים. חיים מאחורי מסך ברזל
בלתי נראה, לוקחים חלק, כסוכני חרש, במלחמה הקרה שבין
האינדווידואליות הרגישה והנרמסת ובין העמדת הפנים החברתית.
לעיתים הם נעלמים מבלי להותיר סימן וזכר. בעודם בחיים –
חוויותיהם האישיות וראייתם הייחודית הולכים עימם, לעיתים הם
מתחלקים בהם עם הקרובים להם, ואז במותם – הראיה הייחודית הזו
נקברת עימם. וכלום לא נשאר. הם חיו חיים שלמים של עמידה מנגד,
של ראיה אחרת של המציאות והחיים, אך זה לא השאיר שום אימפקט
ושום זכר.
וחלק מהם שולחים ידם בכתיבה, מעלים על הכתב את שמתחולל במוחם
הקודח ובנשמתם הבוערת. הם כותבים בדרך כלל בקדחתנות את שהם
חשים על מה שמסתתר מאחורי החזות הקולקטיבית של הדברים, בתוך
לבבות ונשמות בודדות ואבודות. אך ברוב המקרים מחשבותיהם גם אם
הן מגיעות למקלדת, הן לרוב לא מגיעות למכונות הדפוס וחנויות
הספרים. ואם הגיעו לשם, רובם מוחזרים למחסני הספרים, מבלי
ששזפה אותם עין אנוש. ושם הם מעלים אבק, עד שמחליטים לעשות
סדר ולפנות מקום לספרים אחרים שאולי ימכרו טוב יותר.
כך שיש פה מסננת דקה ביותר וזה הולך בערך כך; רוב החברה
קונפורמית, מיעוטם רואים את הדברים אחרת, מתוכם – מעטים
עושים עם זה משהו יצירתי, מהם – מעטים
מביאים זאת לבתי הוצאה, ומתוך מה שמובא חלק קטן מתקבל ויוצא לאור,
ומתוך זה מעטים נקנים על ידי קוראים, ומתוכם עוד יותר מועטים
זוכים להכרה ותהודה. ותוך כדי כך הופכים למעין נרות נשמה
למספר לא קטן של קוראים בעלי נשמות אבודות, בודדות, יוקדות
באש פנימית של ראיה שונה וקוראת תגר על החיים ועל מה שהחברה
עשתה להם. יוקדים, אך אין להם עם מי לדבר, ואיך להשיח את אשר
הם קוברים שנים רבות, והנה בא ספר זה ומושיט להם יד מעבר
לשנים וקילומטרים, והופך יותר קרוב מבן או צאצא, אח, או אהוב.
היצירות והספרים הללו הופכים לפה ולמצפן בעבור מצבורים שלמים של אאוטסיידרים
פנימיים, שלא משתלבים ולא יכולים להשתלב בבינוניות חסרת
הייחוד והעומק הנפשי. מצפנים שמראים את הכיוון כלפי החוויה
האישית והאותנטית.
אך בין האודים המוצלים מאש; היוצרים המורדים שקולם נשמע, ובין
האאוטסיידרים השקטים, שהולכים לעבודה, מקימים משפחה, אך בפנים
שומרים על ראיה ייחודית ושונה – בתווך בין שניהם, קיימים, כאמור, כל
אותם יוצרים מרדנים שמילותיהם לא יגיעו לאף אחד (מאחת מן הסיבות שהועלו

קודם). המדובר על אלפי צ'כובים וקפקאים, שרובם יחיו עם הזעקה הפנימית,

 ללא רמקול או מערכת תהודה או תמסורית כלשהי.
רובם הגדול חי בתוך עצמם חיים שלמים של מוזרות, חריגות והשתאות,
עמידה מנגד וביקורתיות קשה  – של מה שהחיים עוללו לבני האדם;
צ'כובים וקפקאים, לא ידועים ולא ממומשים.
כפי כותב על כך שלמה גיורא שהם בסיפרו "טירוף, סטייה ויצירה"

('אוניברסיטה משודרת') עמ' 52:
"… הוא עשוי 'להתגלות' לאחר מותו והוא עלול גם שלא להתגלות
לעולם. נוכל רק לנחש כמה יוצרים כמו באך נשכחו לחלוטין משום
שלא נמצא מנדלסון שיגלה אותם; כמה ציירים כוואן גוך נידונו
לשכחה משום שלא היה להם אח או תיאו, שאהב והוקיר אותם ושימר
את עבודתם לדורות הבאים".

עד כאן לגבי האאוטסיידרים היוצרים.
אך איך זה מרגיש? ולא רק להיות אמן או יוצר בעלי ראיה ייחודית וזרה, אלא בכלל;
איך זה מרגיש להיות שונה, לא מסתדר עם כולם,  לחיות  בדיסהרמוניה עם
החיים? איך זה מרגיש לחוות את החיים כשאתה אאוטסיידר?

(על כך בחלק השלישי והאחרון).

—-
רשימה תשיעית בסידרה

להיות אאוטסיידר, חלק א'

"Every last one of us is someone else's Outsider"
Al Young

 

*

"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה.
שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה.
הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה, ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת.
אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה אינו יודע שזה גיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו, פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר.
או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת-אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שחי עכשיו.
וגם, כמובן, באותו רגע הוא מבין שהוא חי בגיהנום
".
ריימונד קארבר, מתוך "שירים" (הוצ' "מודן").

*           *
חלק ראשון:
ובחזרה לשני המגנטים של ראנק. (המאמר הרביעי בסדרה); האדם מוצא עצמו בין שני מרכזי כובד: החלל הפנימי והחברה האנושית. מבחוץ מאותתים לו כי החלל הפנימי יכול לבלוע אותו, בפנים יכול לשכון ייאוש ואולי אף מפלצות. ובכלל, חשוך שם. בחוץ אור, ופעילות, ואנשים. ריקודים, שמחה וגם שפיות.
אך לא כולם מצליחים לציית לאיתות החברתי ולזנוח את המרווח הזה שבין האדם לעצמו ולהסתופף בחברותא שבין אדם לאחרים. רובם מצליחים בכך, מיעוטם לא. מנסה להצטרף אך נותר בחוץ. מחוץ לכל ליתר, מחוץ לכולם. ועל כן חש אחר, שונה, לא מקובל, לא משתלב. לשון אחר; אאוטסיידר. קיימים עופות מוזרים כאלה; לא סתם מופנמים, לא סתם מוזרים, או שונים אלא אחרים. מצד אחד עדיין לא מצאו עצמם בתוכם, אך מצד שני, כבר לא מסוגלים למחוק מעצמם את הייחודיות האישית, שהחלה לבצבץ בתוכם ומתוכם ולהצטרף לביחד הכללי. והחברה? ובכן משהיא מזהה סממני אאוטסיידירות – נעשית קודם כל חשדנית, לעיתים יועצים חינוכיים ומאוחר יותר  פסיכולוגים -נעשים מעורבים בתמונה. והם? לא מסוגלים אחרת.
רובם נושאים זאת כאות קין, כקללה. מיעוטם מצליח לעשות עם זה משהו; חלקם עוסק באמנות, (מכתיבת ספרים ועד הצטרפות ללהקת רוק). חלקם חובר לאחרים השייכים לדת, לכת; לקבוצה סגורה פחות או יותר, העשויה רובה כולה מחריגים נפשיים, אך שם הם חייבים להעשות עוד יותר עדריים מן הכבשה העדרית ביותר בחברה התקנית; (הם הפכו את אות הקין האישי לכרטיס כניסה חברתי לתת קבוצה אליה הם שייכים עתה. הקבוצה עצמה נמצאת בשוליים, אך בתוך תת הקבוצה – הקונפורמיות הדוקה כמחוך ברזל).
ולאחר שאלה נבלעו כאן, ואלה שם, עדיין נותרו מעטים שניתן להגיד עליהם שהם אולי האאוטסיידרים של האאוטסיידרים; אלה שנותרו מחוץ לקבוצות שמתמחות באיסוף פליטי שוליים. הם נותרו בחוץ, היות ולא הצליחו למחוק את השונות והחריגות הנפשית אפילו שם.
אפשר להגיד עליהם שהם מעין נשמות חסרות המנוח, חשות בעולם הזה נכריות וזרות. אלה אנשים שמעולם לא השתלבו, חיצונית, פנימית, או שניהם גם יחד. תמיד חשו גלגל חמישי בכל חברה, קבוצה ומסגרת.
החברה נדה להם בראשה; לא להשתלב חברתית נחשב כסוג של נכות. על כל פנים משהו שמגביל מאוד את יכולת אותו היחיד להיות מאושר או לפחות מרוצה ושמח בחלקו. שהרי איך יהיה מבסוט והוא מחוץ לכלל הנורמטיבי? אך מצד שני אולי הם (האאוטסיידרים) אך שארית הפליטה של הרגישים והמיוחדים, שהוטלו לתוך עולם חרש, עיוור ואטום לזעקתה של הנשמה.
קל לראות באאוטסיידריות קללה. אך קללה זו היא אולי הברכה המקורית ביותר שיש; להיות אחר בעולם בו כולם דומים לכולם- ואף אחד אינו הוא עצמו. אך כמובן שהקוץ שבאליה הוא שאותם יוצאי דופן חיים בעולם בו הרוב הדומם, הרוב השקט – רואה את הברכה הזו כקללה ועובדה זו הופכת אכן, את הברכה לקללה. ועל הקללה והברכה הללו בסיפור הבא של ר' נחמן מברסלב.

חלק שני:
סיפור זה של ר' נחמן מברסלב, נקרא: "התבואה המשגעת". (הסיפור משולב בפרשנות).
"פעם אחת, אמר המלך לאהובו, השני למלך, כאשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עיצה", כלומר המלך יודע שהתבואה מסוכנת, כלומר היא תגרום לשיגעון, ומכאן שהמלך ויועצו צריכים לטכס עיצה וזה מה שהמלך שואל את היועץ החכם שלו. ועונה אם כן אותו היועץ: "יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל". כלומר, אפשר לשמור (מן התבואה הלא מורעלת) בשביל המלך ועוד כמה פרוטקציונרים, מיוחסים – שלא יצטרכו לאכול מן התבואה שההמונים יאכלו ממנה. אך כאן עונה לו המלך: "אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך". כלומר, אומר המלך, אבל אם כולם יאכלו מן התבואה ויהיו משוגעים ואנחנו לא נאכל ונהיה כביכול נורמלים, הרי בעיניהם הם יהיו הנורמלים ואנחנו המשוגעים. וזה כמובן לא בא בחשבון. כמו הוא אומר לו: איזה מן עיצה אתה נותן לי הרי גם אם נאכל מן התבואה שלא תעשה אותנו משוגעים, הרי זה בעצם לא יעזור לנו וממילא אנחנו נכנס לבית המשוגעים מפני שלא נהיה נורמלים, דהיינו, לא נהיה שייכים לנורמה של הכלל. "על כן בודאי", מוסיף המלך, "נצטרך לאכול גם כן מן התבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנו משוגעים, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים".
מתוך: "ספר סיפורים נפלאים" מאת ר' נחמן מברסלב שיצא בשנת תשל"ב. (בצירוף הערות הבהרה שלי).

ובכן, ראשית כמה מלים על הסופר: ר' נחמן: רבי נחמן היה אאוטסיידר, חריג, שונה וייחודי על רקע שאר הרבנים של החסידות. שגם היא כשלעצמה הייתה אאוטסיידרית על רקע היהדות האורתודוכסית, שדגלה בקיום ושמירה על הלכות ומצוות בעוד שהחסידות דיברה על דברים שונים. היא החזירה בחזרה למרכז הדיון את החוויה האישית, את המישור הסובייקטיבי. ועדיין, כאמור, בתוך החסידות רבי נחמן כאמור היה עדיין אאוטסיידר ובמידה רבה גם מנודה. למשל במשך רב חייו הקצרים הוא הותקף  על ידי אחר מראשי החסידים, אחד בשם הסבא משפולה, שבעצם נשא את נס ההתנגדות אליו.
עד כאן על נחמן ועתה על הסיפור.
זהו סיפור עמוק ובעל מספר רבדים, כאן אתמקד ברובד הראשון, בממד החברתי. רובד זה מדבר על גישה שדומה במידה רבה לגישת האנטי פסיכיאטריה, (שאחדים מראשיה היו הפסכיאטרים: תומס סאס, ור. ד. ליאנג והפילוסופים מישל פוקו [בעיקר בסיפרו: "תולדות השיגעון בעידן התבונה"] וגרגורי בייטסון). ברובד זה טוען ר' נחמן כי שיגעון (ולצורך ענייננו כאן, החריגות והאאוטסיידריות) הינו יחסי ביותר, ואינו ניתן להגדרה חד משמעית, אלא שהוא הוא מה שהממסד בזמן נתון מגדיר כשיגעון (אאוטסיידריות). והוא מגדיר אותו כך בגלל שהוא מהווה חריגה מנורמה מקובלת. כלומר סיפור זה מתקיף למעשה את הראיה הרגילה המרובעת של מה זה אומר להיות אדם מהוגן ואומר כי אאוטסיידריות או שיגעון אינן בהכרח מאפיינים אדם שמשהו אצלו לא בסדר, פשוט מהווים חריגה מן הנורמה.
ועל כן אי אכילה מן התבואה החדשה – לא תעזור למלך וליועצו כלל והמעמד הפסיכיאטרי של המלך והשרים יקבע ממילא לא על פי בחנים מהותיים ולא על פי כללי הרפואה אלא בהתאם לחריגה מן הנורמה הכללית.

מאמר שמיני בסדרת המאמרים על קונפורמיות, אאוטסיידרות ומרדנות. בעקבות ועל סמך:

הספר: "אאוטסיידרים ומורדים".

 ידיעות אחרונות, 2006

.

על הבינוניות והבינוניים

כשמתבוננים במבוגרים, יש דבר שמפריד אותם מצעירים; הם לא
חורגים, לא מסתכנים,  נשארים במרחב הבטוח. לצעירים נראה

כי להם זה לעולם לא יקרה, (כביכול הם מחוסנים מפני מה שקרה להוריהם)

אך בסופו של דבר זה קורה, לרבים וטובים, בגיל זה או אחר; הם הופכים לבינוניים.
ולהיות בינוני זה לחיות באמצע, לא בצדדים, לא בשוליים, לא
בצד. לא רך ולא קשה, לא חם ולא קר, (כמו בשירו של נתן זך),
והעיקר לא להיות שונה כלל. הדפוס השגור וההרגל הקבוע הם
הסוהרים המחזיקים את הרב הממוצע במעצר מינהלי. כל התנהגות
שהיא שונה, חריגה, קוראת תגר או שנויה במחלוקת – מקבלת מיד
צנזורה קשה; 'אנחנו אנשי דרך האמצע, הולכים איך ואיפוא
שמקובל'. כך מתנהגים כולם. 
ילדים ובעיקר תינוקות – לעולם אינם בינוניים. כל
אחד מהם נושא עימו משהו ייחודי, מעורר השתאות. למרות שראינו
אלפי תינוקות וילדים, עדיין בכל אחד מהם ישנו משהו לא משוחזר,
בעל חן אישי ומקורי. אך, כאמור, הבינוניות מחכה להם

ותשיג אותם, אם לא במוקדם אז במאוחר.

לא מרגישים שהיא מחלחלת, שהרי הבינוניות היא ספח מזדחל.

לאט לאט, ובאין מרגיש, והופ אתה מסתכל בראי ורואה חוסר ייחוד אפרפר ודהה.

וזו אחת הקללות הגדולות ביותר בחייהם של אנשים. ואין כמעט אדם צעיר השועט מלא
תנופה לקראת החיים מלאי ההבטחה שעוד נכונו לו – ואינו מתבונן
בהוריו, בזקני ובוגרי השבט – במבט סולד על שום הבינוניות הקשה
שפשתה בהם. ורובם, כאמור,  מבטיחים לעצמם שלהם זה לא יקרה; תחושת המים
העומדים והעבשים; השגרתיות, חוסר הברק והספונטניות – יש בהם
משהו מבהיל. הצעיר מתבונן במבוגרים ואומר לעצמו: "אז בשביל זה
כל מה שהם עברו  – היה כדאי? ללמוד ולהתנסות רק כדי להגיע להיות
אגם דלוח של מיים שלא זורמים לשום מקום"?
הבינוניות כמחלה ניוונית קשה המתרחשת כה לאט, עד כי קשה
להבחין בה, אך כשהיא מתרחשת היא כמו שיתוק (רוחני, נפשי ותודעתי).

 ויום אחד זו וודאות סופית וסופנית. והנסיעה השנתית לטורקיה או טוסקנה

היא פסגת המיצוי וההוצאה לפועל של הקיום.
ואין מדובר כאן רק על הזעיר בורגנים הנעים בין 09.00-17.00 מאחורי
שולחן. ובין 20.00-23.00 על כורסת הטלויזיה. לא מדובר על
מרובעות חיצונית, אלא על בינוניות פנימית. על שקיעה ונפילה של
המתח הפנימי. וזה יכול לקרות לאמנים ואנשי רוח – כפי שזה קורה
לפקידים;  מיחזור עצמי, שכפול של מסלול ידוע
מראש. תפיסת עולם לעוסה, צרה, קונווציונלית. לא מקורית, שחזור והעלאת

גירה של קלישאות קיומיות מוכרות וחסרות תוכן אמיתי. הם נראים ומדברים
כמו נפלו שבי בדפוס מסויים שמכתיב התנהגות ותפיסת עולם
החוזרות על עצמן.
הבינוניות היא הפשרה האולטימטיבית, בין השאיפות הראשוניות
ובין מה שקיים. אך זה יותר גרוע מפשרה, בינוניות

 היא חיים במצב של תרדמת. כי לחיות חיים
בינוניים זה לישון אותם. לרדד את קווי המתאר הברורים של הדברים
לכדי קלישאות אמורפיות שלא מזיזות לכאן או לכאן, הכל אותו
הדבר. כל החיים הם באמצע; לא מריח, לא מסריח.

וזה מיאש לראות זאת באנשים,  אתה מביט בהם 

ואומר לעצמך שאולי מוטב אפילו  שיהיו רעים, אכזריים,

רק שיהיו משהו בעל צבע ואופי. כי המים
הפושרים של הבינוניות מדכאים, בסופו של דבר, לפעמים יותר מן הרוע.

ומה שמעניין בבינוניות  זו הולכת השולל העצמית. שהרי 
החריג, המקורי והמוזר – יודע  שהוא שונה והולך על הקצה ועל  
דרך לא סלולה שלא ברור לאן תוביל. אך הבינונים עצמם חיים מתוך  תחושה והרגשה
שיש בחייהם ייחוד ומקוריות. הם למשל פולטים את הפראזות הכי
צפויות ושגורות מתוך מתן תחושה שזה עתה המציאו את משפט
פיתגורס.
שהרי ניתן להיות בינוני ולדעת שאתה כזה, אך לא. לרוב הבינוניים קשה להודות בכך,

ואז  הם מדברים ונעים ומתנהגים כמו הם מגשימים את הייחודיות האישית שלהם;

אך לא יעזור, הם בובה ממוכנת הנעה על ציר קבוע וצר, מונעים על ידי

שאיפות אגוצנטריות. וזה מה שמאפשר לה להמשיך ולהיוות בינוניים;

עצם חוסר המודעות אליה וההודאה בה. 

צריך להודות; יש משהו תפל, משמים, ואפילו מתסכל במפגש עם
בינוניות, עם חסר יצירתיות, מעוף, ברק. עם פקיד העושה עבודתו
הבינונית, או עם תיאטרון שהרפטואר שלו בינוני, עם סופר
בינוני, מאכל בינוני, שיחה בינונית. זה בסדר כשמדובר במימד
הפיסי של הדברים; גובה בינוני, אף בינוני, טווח ראיה ושמיעה
בינוניים – אך כשזה מגיע לרגשות, לנפש לחשיבה ובעיקר לרוח –
כאן בינוניות היא בלתי נסבלת, כאן היא כמיים שנתעפשו. כי הרוח והנפש לא יכולים
להיות בינוניים! הם חייבים להיות רעננים, חדשים ומפתיעים.
מפתיעים על ידי כך שהם יוצרים חידוש והתחדשות על ידי עצם כוח החיים
המפעם בהם. הרוח לא יכולה להיות בינונית, כפי שהים או פרח או
דב לבן או כריש אינם יכולים להיות בינוניים, יש בהם משהו קצת
עוצר נשימה. יליד אינדיאני לא יכול להיות בינוני, תינוק –
כאמור – לא יכול להיות בינוני, יער או חורש – לא יכולים להיות
בינוניים. [X=nextPage=X]

וככל שחושבים על כך יותר, רואים שבטבע אין כל כך בינוניות,
הכל רענן ומתפרץ, חיוני. אין שום דבר בינוני בחתול, ניתן
להתבונן בו שעות והוא תמיד מקורי. וזה מעלה את השאלה; מה יש
בנו, בני האדם, שהבאנו את הבינוניות לעולם?

במפגש עם בינוניות אתה מקבל תחושה של חדר שחלונותיו לא נפתחו זמן
רב. אויר עומד ואבק מצטבר.  משהו שנועד להישטף על ידי אויר ומיים כל
הזמן, אך הפך לבית כלא של עצמו.

אצל בני אדם הבינוניות היא כלא, היא קללה, כי רוח האדם נולדה לחופש.
אדם, אם יקחו ממנו את הפראות, מה ישאר? כמו אהבה, או דבקות
דתית, או יצירתיות – חייב להיות בהם משהו פראי, אין דבר יותר
מייאש מאשר לראות אהבה, או דבקות דתית או יצירתיות שניטלו מהם
הרוח הפראית של החופש המתפרץ.
הצעירים, אכן נושאים עימם מן הרוח הפראית הזו, אך אלה בעיקר
הורמונים, זה עדיין לא קשור לרוח האדם, למשהו שטמון בהם ויכול
להשתחרר ולצאת לחופשי. זה אמיתי כשזה מתרחש דווקא כשהאדם בוגר
ובשל מספיק לשאת באחריות של החופש שהוא נותן לו דרור בתוך
ומתוך עצמו. שהרי האנטי בינוניות לא צריכה להיות דווקא נחלתם

של צעירים לא בשלים, וזה מזכיר משפט של
ג'ורג' ברנרד שואו שאמר כי 'הנעורים הם דבר נפלא מידי מלבזבז
אותו על הצעירים'…
וכך גם הרוח הפראית, חבל שהיא רק מתבזבזת על הנעורים הפוחחים
וחסרי היציבות. היא תעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת
בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול מבחוץ להתנהג בצורה
מאוזנת  אך בתוכו הרוח הפראית מפעמת בעוצמה;
אז מה זה קרה לנו שאחרי גיל 35 , בדרך כלל, הרוח הפראית עוזבת אותנו?

 כיצד זה התבייתנו. הפכנו מזאב ערבות לכלב נוח מזג, המכשכש בזנב עם כל ליטרת בשר
שהוא מוצא לפניו, (ומקשקש ביתר שאת מתוך
תקווה שזה יביא לו את ליטרת הבשר הבאה). מה עם המרחבים
הענקיים, עם הערבות הגדולות? כיצד הפכנו לכאלה צפויים?
ומה שמעניין, שלא בכל התחומים נהיינו גמדים, הרי לקרבות הקטנים
שלנו אנו יוצאים גם יוצאים: על התואר, על המשרה, על ניצחון בויכוח עם בן/ת הזוג, על
ציון לילד בבית הספר, על מקום חניה, על עדיפות בכביש, על גובה
המס עם פקיד המס. לא, אנו בכל זאת למדנו שאסור לנו להתכופף,
זה כן, אך עם זאת לא הצלחנו להיות גדולים,  גדולים יותר
מן הרגע, מן האינטרס ומן ההזדמנות. נחתנו באיזה שהוא מקום באמצע הנוח;

 לא קטנים ולא גדולים, לא כובשים ולא נכבשים, לא טובים לא רעים,
בינוניים.
כמו שכתב איבסן לקראת סוף 'פר גינט' שלו, ("פר גינט" ספריית
דביר לעם, תמונה', ע' 132-822):

 (פר משוחח עם מתיך הכפתורים [שליח המוות הבא לקחתו]);

 "פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע
גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. יתכן אמנם, כי שוטה
אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.
מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עברות
במחצית הפרוטה, ומאש התופת תנצל לפיכך, רק כרוב בני האדם בכפי
תותך".
יצירה נוספת שעוסקת באדם הבינוני, זה שאיבד ברווח שבין הכסאות 
את חייו, זהותו ועצמיותו – היא השיר של ג'ון לנון על השום-אדם, כלום-אדם
'אדם שום מקום':

Nowhereman

"He's a real nowhere man, sitting in his nowhere land
Making all his nowhere plans for nobody.
Doesn't have a point of view, knows not where hi's going to
Isn't he a bit like you and me?
Nowhere man, please listen, you don't know what you're
missing
Nowhere man, the world is at your command.
He's as blind as he can be, just sees what he wants to see
Nowhere man can you see me at all?
Nowhere man, don't worry, take your time, don't hurry
Leave it all till somebody else lends you a hand.
Doesn't have a point of view, knows not where hi's going to
Isn't he a bit like you and me?
Nowhere man, please listen, you don't know what you're
missing
Nowhere man, the world is at your command.
He's a real nowhere man, sitting in his nowhere land
Making all his nowhere plans for nobody
Making all his nowhere plans for nobody
Making all his nowhere plans for nobody".
John Llennon

—–

מאמר שביעי בסידרה: 'קונפורמיות, אאוטסיידריות ומרדנות', מתוך 'אאוטסיידרים ומורדים'. הוצאת ידיעות אחרונות, 2006