גבריאל רעם: "מסע אל הישות הפנימית" – לגאול את הנפש. ספר דיגיטלי חדש:

היצר -צועק.

הגוף -מדבר.
הנפש – לוחשת.
והישות הפנימית – שותקת.
כי היא – היודעת

*

מסע אל הישות הפנימית – לגאול את הנפש.
https://www.mendele.co.il/product/masaelhayeshuthapnimit/…

MENDELE.CO.IL

 

***

תוכן העניינים

הקדשה
מבוא
הקדמה

חלק ראשון: פנימה.
א. הפילוסופיה של הישות
ב. מסע אל הגלעין הקשה
ג. גלעין וקליפות
ד. הגשמת הישות

חלק שני: בפנים.
ה. על האותנטיות
ו. הילד הפנימי
ז. חיים פנימיים
ח. ישות ומהות
ט. להיות טבעי
י. האש שבפנים

חלק שלישי: מה שישנו, מה שחסר ומה שביניהם.
י"א על האמת והישות
י"ב על האין שמסביב לישות
י"ג על המסתורין שמסביב לישות
י"ד מישות לישות
ט"ו לוחם הישות הפנימית

רשימה כתבים וכותבים שהשפיעו
ביבליוגרפיה
הדפסה שניה.

***

מעין הקדשה (ארוכה מן המקובל)
"מי ייתן ואלוהי האהבה והחמלה, יעניק לי ולכל אלה שיקראו ספר זה – את האמת בעזרתה נמצא ונהיה מודעים – לאמת שבתוך עצמנו"
(מייסטר ארקהרט)
*
למרות שלכאורה אנו חיים בחברה מתירנית, משוחררת ודמוקרטית, הרי שמתחת לפני השטח זו חברה מאוד קונפורמית, המפעילה עלינו מכבש של לחצים לנהל את חיינו על-פי נורמות מקובלות. ("מה עוד לא התחתנת?", "מה, עוד לא החלפת את המכונית?", כמה זמן לוקח לך לעשות תאר ראשון"?) במצב זה מוצאים עצמם רוב בני האדם מיישרים קו עם תביעות החברה, גם במחיר של וויתור על האותנטיות האינדיווידואלית. אין להכחיש שמחיר זה אינו נתפש כגבוה במיוחד עבור אנשים מסוימים, (אלה שנוח להם בחיקה החמים והמגונן של הקונפורמיות החברתית).
הבעיה מתעוררת אצל אותם אנשים שהחיכוך המתמיד בין הקול הפנימי של עצמיותם לבין קולה הרועם של המכונה החברתית -שוחק אותם. המפגש של נפש ייחודית ורגישה עם הקומיסר החברתי הקשוח והתובעני הוא מפגש בין דוד וגוליית, שבו לרוב גוליית יוצא מנצח. דוד נותר שבוי, כלוא בטראומה נפשית למשך כל ימיו.
מה יכולה החברה להציע ליחיד המבולבל והאבוד, החי את חייו בהרגשה של החמצה במקרה הטוב, או המשוכנע שמשהו לא בסדר אתו – במקרה הרע?
אפשרות אחת שהחברה נוטה להמליץ עליה היא לגשת לייעוץ פסיכולוגי. אולם הפסיכולוג, במקרים לא מעטים, עלול להתגלות כמי שמתפקד על תקן של שליח החברה המנסה ל'החזיר בתשובה' ו'לתקן' את סטייתו של היחיד מן התקן הנורמטיבי שנקבע על ידי החברה. הגישה הרווחת גורסת, שאם יש לך בעיה עם החברה משהו לא בסדר אצלך ולא אצל החברה ומי שדורש תיקון זה אתה ולא החברה. הטיפול הפסיכולוגי אינו מנותק מהחברה במסגרתה הוא מיושם ולכן יש בו משום שיקוף של הלכי הרוח המקובלים עליה. האם כוונתו הטובה של הטיפול הפסיכולוגי עלולה להחטיא את המטרה בכך שאין הוא מסייע ליחיד לחזק את מה שייחודי אלא מנסה לעזור לו לגבי הבעיות שהוא סובל מהן. אך יכול להיות שהבעיות הנפשיות שלו הם זה צד הצל של הייחוד… ואם עזרת לגבי הבעיות, האם באותו הזמן לא חסמת באיזושהי דרך את התפתחות של מה שייחודי בו?
דרך אחרת שהחברה מוכנה לאפשר לחריגיה היא של תיעול התסכולים האישיים לערוצים אומנותיים, המאפשרים ביטוי לגיטימי של אמירה אינדיבידואלית נוקבת. בחסות חופש הביטוי האומנותי מותר ליחיד לנקז החוצה משקעים נפשיים החורגים מהנורמה ולתת ביטוי לעולמו הפנימי הייחודי ולהשקפות אישיות קיצוניות. האומנות הנה מפלטם של הרבה נון-קונפורמיסטיים, אבל אלף – לא כל אחד יכול להפוך לאמן, ובית – זוהי ככלות הכל מעין גלות אליטיסטית המוכרת על ידי החברה, מתוגמלת על ידה ובאיזה שהוא אופן גם מוכתבת על ידה. (ועל כן ככל שהאומן מבקש להביע אמירה ייחודית ועמוקה יותר, כן יהא עסוק בלשבור את הקונוונציה האומנותית שקדמה לו, כדי להתחמק מן התכתיב המאפשר אמירות הקיימות רק בתוך חופש יחסי). אך הבעיה של אותם יחידים לגבי האמנות, היא הסלקציה הקיצונית, מתוך 100 הפונים לאמנות רק עשרה אולי יעסקו בזה, ומתוך העשרה אולי אחד יזכה להצלחה, כלומר יצליח להתפרנס מאומנותו.
האפשרות הקונבנציונלית הנוספת שהחברה מעניקה לה לגיטימציה, היא התכנסותו של היחיד תחת כנפיהן החוסות של תת-תרבויות, מסגרות המציעות מעין תיקון נפשי-רוחני או נחמה דתית-רוחנית, כמו חזרה בתשובה או מסגרות שונות כמו סופיזם , קבלה, זן בודהיזם, סיינטולוגיה, הדרך הרביעית, אנתרופוסופיה, תקשור ועוד. ושאר קבוצות רבות ומגוונות של העידן החדש. הבעיה כאן היא, שיחיד החש שמילט נפשו מן האיום של הקונפורמיות החברתית, מוצא עצמו בתוככי התת-תרבות בה בחר -משועבד לקונפורמיות ולנורמות הדוקות לא פחות.
ספר זה מוקדש לאלה שלא מכרו את ניצוץ הייחודיות שלהם בנזיד ההכרה והקבלה החברתית, והמשלמים על כך מחיר כבד. למי ששימרו בתוכם את הכאב משום שלא יכלו, לא רצו, או שהיה להם קושי, לקבל את סמי ההרגעה ואת משככי הכאבים שמציעה החברה, בדמותן של אותן 'שמורות טבע' שונות: הדת, האומנות והטיפול הפסיכולוגי. ליוצאי-הדופן, לאאוטסיידרים, לנון-קונפורמיסטים, לאלה שלא השתלבו, שנפלטו ממסגרות. וגם לרבים אחרים שנכנעו כלפי חוץ לתכתיבי החברה, והמנהלים חיים רגילים לכאורה, אבל נשחקים מבפנים כל יום ושעה שעה, בשל הדיסוננס בין מה שהם מרגישים בפנים לבין דרך החיים הקונפורמית שלהם.
לכל מי שמרגיש כמו משולש הכלוא בתוך ריבוע – מוקדש ספר זה.

מבוא

"יש אנשים השואפים לצאת מגדר עצמם ולברוח מתוך האדם. זוהי שטות ורעות רוח: תחת להיפך למלאכים, הם נהפכים לחיות; תחת להתעלות, הם משפילים את ערכם. – האדם היודע ליהנות מישותו כהלכה וביושר, הוא הגיע לשלמות מוחלטת וכמעט אלוהית"
בחקר רוחניות באקדמיה, ישנם יותר ויותר חוגים שמעניקים תאר B.A. בחקר רוחניות ומיסטיקה. (וזאת אולי בגלל המספר הגבוה של אנשים שמצהירים על עצמם כרוחניים, או נוטים אחר רוחניות).
(צריך לציין שאמנם ישנה עליה כמותית במתעניינים ברוחניות, אך מה רמת האיכות של הנרשמים ללימודים, זו כבר שאלה אחרת).
ואחד מן הדברים שמתחילים להתברר לחוקרים המלמדים בתחום הוא שאפשר להגיד שהרוחניות של עכשיו באה להחליף את הדתיות של פעם. ישנם מספר שינויים באשר לרוחניות שמאפיינים את התקופה המודרנית, בניגוד לכל אלפי השנים שהיו קודם. לאחר הפגאניות, הדת והאלוהים שנמצא מחוץ לחיים – היו השינויים הבולטים, רוחניות לא הוזכרה, רק דת. ואלוהים, כאמור, היה אמנם פרסונלי, אבל הרחק גבוה למעלה, ויש לקוות שהתפילות שלנו יגיעו אלי.
היום זה אחרת, במקום להיות דתיים, כאמור, יותר ויותר אנשים בתרבות המערבית, מעדיפים לכנות את עצמם בשם רוחניים. משהו יותר אמורפי, יותר אינדיבידואלי, אך הכי מעניין הוא שרוב האנשים הללו, אם הם מדברים על אלוהים, הם מדברים על אלוהים ששוכן בתוכם, או שבתוכם קיים שגריר שרק דרכו ניתן להגיע לישות גבוהה. האלוהים שבתוכי , החלק האלוהי שבי, הנקודה הכי פנימית שבי היא שיכולה לברוא את המציאות הרוחנית. החלק הכי פנימי שבי הוא שבורא את המציאות.
רוחניים רבים בכלל לא מאמינים באלוהים, וברגע שאלוהים בתוכנו, הכול נורא אינדיבידואלי. המסע הוא פנימה לא לעבר נקודה גבוהה ובלתי מושגת (אלוהים).
במקום דיבורים על ציות עיוור לצווי האלוהים או לצוויי נציגיו – באים דיבורים על הנפש, הנשמה, הפסיכה שלי.
לפני הרוחניות באה הפסיכולוגיה ודחקה את רגלי הדת ("הדת היא אופיום להמונים" אמר פרויד). אך קרל יונג היה הראשון, שצמצם את הטריטוריאליות הכמעט אבסולוטית של פרויד על חיי הנפש וניסה למזג אותה (את הפסיכה) עם רוחניות. בעיקר רוחניות פנימית. מאז יונג צמחה רוחניות חדשה זו של ניסיון להגיע לנקודה הפנימית, לישות, הן על ידי מדיטציה, יוגה ועוד, דוחקים את הדומיננטיות העצומה של הפסיכולוגיה בשליטתה עד כה על הפסיכה האנושית. הגישה הרוחנית כיום ניגשת לפסיכה, לנפש בגישה פחות אנליטית. ומתחשבנת (עם ההורים בעיקר) ויותר של רצון לתת לה מקום בתוכנו ולהתאחד עימה.
היחס לחיים הפנימיים (כל מה שאינו פיסיולוגי), נשלט שנים רבות על ידי הדת. ובצורה מאוד דומיננטית לעיתים. בתחילת המאה באה הפסיכולוגיה ודחקה את רגלי הדת לטובת גישה אישית המתבססת על חיי הילדות של האדם, שם, כך האמינו, מתעצבת הפסיכה. אך בימינו, ומאד שנות הששים של המאה ועשרים. הפסיכולוגיה פסקה מלהיות השאמאן המודרני. וחל פיחות רציני במעמדים של פסיכולוגים. ומזה כשלושים שנה זו עת הרוחניות. וכאמור הגישה השלטת ברוחניות זו, היא למצוא את האלוהים בתוך האדם. בנפש, בישות הפנימית.
ואכן, בספר זה הכול נוגע לישות ובישות, מגיע לישות ומשתדל להישאר עמה.

הספר מתחלק מבחינה מבנית לארבעה חלקים: בכל חלק מספר פרקים, כל פרק עוסק בנושא אחר, אך כולם תחת קורת הגג של נושא הפרק. כדי להבהיר את המכנה המשותף – בתחילת כל פרק ישנן מספר מלות הכנה לקראת החמר בפרק, המלים הללו מכונסות תחת כותרת בשם: "רעיון מרכזי", ושם ישנו הסבר קצר אודות המשותף לחומר בפרק.
מה מטרת הספר? האם לאפשר דרך חיים טובה יותר? צודקת יותר? רוחנית יותר? לא ולא. הספר הזה אינו מתיימר לשפר או לתקן את החיים של אף אחד. אם יש לספר זה מטרה, הרי שמטרתו להקנות דבר אחד בלבד, מודעות. מודעות לגבי הישות ולגבי החיים בהעדרה. מודעות לגבי הישות למי שאינו מודע. וחיזוק המודעות לגבי הישות, למי שכבר מודע.
אם הייתי צריך לשייך את הספר וסגנונו לז'אנר מסוים הייתי אומר שזהו ספר מסע.
(…"תחושה אישית זו של אובדן ואי שקט… הביאה את קרואק להאמין באפשרויות הגלומות בתנועה, ולחיבור עם אמונת הכיסופים האמריקאית ההיסטורית בתנועה כאמצעי לשינוי עצמי. למן "שירת הדרך הפתוחה" של וויטמן ועד הרומן הפוסט אפוקליפטי הזוהר בקדרותו של קורמאק מקארתי "הדרך" (2006) , הנרטיב של הדרך תמיד מילא תפקיד מרכזי בייצוג התרבותי שהעמידה אמריקה לעצמה. כשקרואק מתאר במחברת מ1949 את עלילת הרומן השני שלו בדרכים, הוא אומר "מעין מסר מאלוהים המעניק כיוון בטוח". הדרך עתידה להעסיק את קרואק מתחילתם ועד סופם של חיי הכתיבה שלו". )

על פניו אולי לא נראה כי זהו ספר מסעות, אך לא זו בלבד שכזה הוא – אלא שמסע זה הוא מסע אינטימי, כי הוא המסע של חזרה הביתה. שהרי ישנם שני סוגים של מסעות: המסע הרחק מן הבית, שהוא מסע של בריחה, מסע של פנטזיה, ומסע של חזרה הביתה. הבית האמתי הוא בפנים ועל כן המסע פנימה, הביתה, הוא המסע האינטימי. המכנה המשותף לכל הפרקים שבספר הוא המסע הזה, המסע הביתה.
בית הוא מקום שיוצאים ממנו על מנת לחזור אליו… בית הוא מקום שבו אנחנו מתאחדים עם עצמנו. רחוק מן הבית אנו בגלות (ראו בהקשר זה את ספרי הקודם: "החיים, רשימות מן הגלות")- ובגלות יש רק געגועים, כמיהה. אמנם, ניתן לנסות ולספק את הכמיהה על ידי תחליפים כמו מזון, מין, ידידות, עבודה, קריירה, לימודים דת וכו', אבל הדרך היחידה לנהוג עם הכמיהה היא להפוך מגולה לצליין, לנטוש את החוץ, להפוך את פנינו ולהתחיל לנסוע פנימה. להתחיל את המסע המסתורי והמופלא מכל המסעות, את "המסע אל הישות הפנימית."

הערה: התלבטתי רבות לגבי תרגום המילה Sein מגרמנית, וbeing- מאנגלית. בתחילה תרגמתי "הוויה" אך לאחר שנפל לידי ספרו של ד"ר אברהם מנסבך "קיום ומשמעות" -על היידגר. ולאחר שיחה עמו, שוכנעתי כי השם ישות הנגזר מ'יש' מתאים יותר לכוונתו המקורית של היידגר, (שהוא הכהן הגדול, או בעצם הנביא הגדול של נושא הישות).
ודבר נוסף, הישות הפנימית הינו מונח ייחודי לגישה של כותב ספר זה, בפילוסופיה אנו מכירים את המושג ישות, אך לא את המושג ישות פנימית. המילה לא חשובה, חשובה הכוונה, והכוונה למשהו גבוה בתוכנו, שניתן באותה מידה לכנות אותו בשמות: נשמה, רוח Spirit, נפש, הילד הפנימי ועוד. שמרתי לעצמי את החופש להשתמש בשמות הללו באופן חופשי בהתאם לתוכן שבו עוסק הפרק.

*

"המסע לקראת מה שראוי שנשאל על אודותיו אינו הרפתקה, אלא שיבה הביתה".
מרטין היידגר

*

מבוא למהדורה הנוכחית:
הספר יצא לאור לפני יותר מעשור תחת שם עט. הגרסה הנוכחית עברה שיפורים, שינויים, תוספות ומחיקות רבות. וזאת בעיקר כדי להתאימה לרוח הזמן. כמו כן, היו קטעים רבים שלא נכנסו למהדורה הראשונה, וחלקם נכללים במהדורה הנוכחית. התוספות וההשמטות של קטעים מגיע לכדי 50% מכלל המהדורה הראשונה. כך שבמידה לא קטנה, זה ספר חדש שמתבסס על הספר המקורי: "מסע אל הישות הפנימית," שיצא לאור בשנת 1999
זו תפיסתו של המחבר, שהספר אולי הגיע מוקדם מידי. ואילו עתה, בעקבות מה שנכתב בתחילת המבוא, שעכשיו, שיש עניין כזה גדול באלוהים שבפנים, בעצמי הגבוה, ובנפש, אולי עכשיו (ועם כל העדכונים, ההשמטות והתוספות ההכרחיות) – יהיה תואם רב יותר בין התקופה ותחומי העניין של אנשים רוחניים, ובין התכן העכשווי של הספר.
גבריאל רעם. הוד השרון

מרץ 2020

*

 

מה שכולנו זקוקים ללמוד אותו באופן נואש הוא ש(ה)מקום… שאפשר לחזור אליו הביתה נמצא בתוכנו, במרכז ישותנו. אינך יכול להגיע לשם על ידי הליכה החוצה, אלא רק על-ידי חזרה פנימה. ראינו אנשים העושים כל דבר אחר על מנת למצוא את המהות, פרט להיפתחות לעולמם הפנימי. הם מנסים למצוא אחדות דרך בניית בתי חלומות, מציאת תחביבים משותפים, קניית דברים, הבאת ילדים לעולם, ועבודה משותפת, אך אף אחד מהללו לא יפעל בלי התחברות למהות הפנימית. אנשים רבים בתרבות זו חולים בלבם באורח חשאי מכיוון שיש להם הכל פרט להתחברות עם מהותם".
ג'יי וקתלין הנדריקס "במרוצת החיים" (הוצ' אחיאסף, 1996 עמ' 44)

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: