כמה מילות מבוא:
ישנן שתי מלים עם שורש זהה או דומה: ידיעה ותודעה. מה היחס ביניהן? ובכן ניתן אולי להגיד כי הידיעה יכולה להיות גם ביטוי וגם תוצר של התודעה, כפי שתנועה היא גם הכלי המבטא וגם התוצר של הגוף. התודעה היא המגרש הרחב שבו משחקת הידיעה. התודעה היא עולם רב ממדי, בניגוד לחוויה שהינה חד ממדית. השורות הבאות הן פרק מתוך ספר שלם העוסק בתודעה: "שיחות תודעה", שכתבתי ויצא בהוצאת ניסן, ומצוי בחנויות החל מן השבוע שעבר. הספר עוסק בידיעה, תודעה ומודעות, מלים שנעשה בהן שימוש רב בדיספלינות שונות וגם שימוש לרעה בפורומים שונים. בספר זה ניסתי לבוא אל המלים והמושגים: תודעה ומודעות דרך הנושאים הקטנים של החיים ושם לחפש מודעות ותודעה, ועל כך נסב הדיון בספר.
הנה עוד כמה מלים על הספר: http://hagut.net/16359/
פרק זה עוסק ברב ממדיות של חיים בעולם התודעה.
חלק א': עולם שטוח
הכל סביבנו הופך לשטוח. אחד מחוקרי התודעה הידועים, קן וילבר, טוען כי רבות מן הרעות החולות בעולם נובעות מצמצום של אחד או שניים מן הממדים של ערך כלשהו, ואת התוצאה הוא מכנה בשם: "פלט לנד" (Flat land).כאילו לוקחים בניין רב קומות ודוחסים את כל הקומות, הדיירים והרהיטים – למה שמהווה את הרצפה של קומת הקרקע. הנה למשל איור המציאות בממד אחד.
בקוביה הבאה מצויירים כבר שלושה ממדים:
אך בציור של הקוביה, לא ניתן באמת לראות את כל שלושת הממדים, למעשה אנו רואים בה רק רוחב ואורך, הנה ציור גם עם ממד העומק:
כך מבחינה גרפית, ויזואלית. כך המשל, אך בחזרה לנמשל; בני אדם והדרך בה אנו רואים את העולם.
למשל אנו מבקרים במקומות מרתקים, אך מחמיצים את החוויה כי אנו עסוקים בלצלם אותה, ואז לראות אותה מתוך צילום שטוח, או על גבי מסך די וי די, גם הוא שטוח. את תחושת העומק בטלויזיה יוצרים בעזרת ארגון של תפאורה ושימוש מושכל באור ובצבע. אך יש לנו מסך מחשב שטוח, ומסך טלוויזיה שטוח, וגם הראיה שלנו מתרגלת לעולם שטוח.
ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך אנו מקיפים עצמנו בחפצים שטוחים (שבדרך כלל הם גם מרובעים..). גם דרכי הבידור שלנו הפכו שטוחות. פעם היו הצגות ומחזות מועלים על בימה תלת ממדית, כיום המיקוד הוא במסך שטוח של בית קולנוע, טלוויזיה או מחשב. רוב הזמן איננו מתקשרים עם אנשים בשר ודם באופן ישיר, אלא דרך מכשיר מלבני הנמצא במגמת השטחה מתמדת, הלא הוא הטלפון נייד, הצמוד לאוזן ומשטח אותה… על העיניים אנו מרכיבים חלונות שטוחים- דרכם אנו רואים את העולם. את הזמן אנו מודדים באמצעות מכשיר שטוח המורכב על פרק ידינו השמאלית ומראה לנו באיזו מהירות הזמן עובר. אנו מגיעים ממקום למקום על פס שטוח וארוך, דרכו ועליו מגיעים למחוז חפצנו. גם אופי ואיכות המידע שאנו צורכים שטוח, אין בו כלום מלבד עצמו; אינפורמטיבי, פלקאטי, חסר משמעות, מלבד הדיווח, או הדעה של הכותב. וגם הספרים שאנו קוראים, הם כרכים שטוחים ובהם דפים שטוחים. גם ברמת התוכן: למשל בספרי פיקשן, אז בחלק לא קטן מהם, אין עומק מעבר לעלילה עצמה. גם ביחס לגוף האדם, ההעדפה כיום נוטה לכיוון הגוף השטוח, לא העגלגל, והדוגמנית המשמשת מודל חיקוי שטוחה כמעט לגמרי.
ההשטחה חדרה גם לחיינו הפנימיים, התקשורתיים והאישיים. השיחות שלנו, היחסים שלנו, ההבנות שלנו ותפישת עולמנו, נמצאים בסכנה זוחלת של השטחה. אנו מחמיצים מימדים מסוימים של החוויות שלנו. לכל חוויה- בין אם זו שיחה, מפגש עם אדם אחר, קריאה של יצירה ספרותית, ניסיון להבין תופעה כגון הזמן או אהבה, או רעיון האושר- בכל אחד מהם קיימים מימדים נוספים הנסתרים מעינינו. למשל הזמן. הזמן נחווה על ידינו בצורה מקוטעת, צרה וסובייקטיבית. אנחנו חווים את הרגע לפי מידת התמורה של אושר או סבל שהוא גורם לנו. אנו מזדהים עם האושר או הסבל שלנו בכל רגע נתון, מסוים. היות ואנו נקברים בתוך ההיבט האישי של הרגע הנתון, אנו מנותקים גם מן הרצף והזרימה שקדמו לרגע הזה (ממד העבר), וגם מן ההתפתחות האפשרית שלו (ממד העתיד). תפישת הזמן שלנו צרה וכלואה בחלקיק ממה שקורה עכשיו, מנותקת ממה שהיה ומן המגמות שיש עכשיו שיכולות להגיע לעתיד. כדי לראות את ה'עכשו' כרצף בין מה שהיה למה שיהיה, צריך נקודת מבט גבוהה יותר שהיא מעל מה שקורה לנו בתוך הרגע הנתון (ונקודת המבט הגבוהה ביותר היא מן הפרספקטיבה של המוות, ורק אז ניתן לחוות את ממדי הזמן של העבר והעתיד כרצף דינאמי ושלם). מה הם הממדים שיאפשרו לנו לראות את הזמן, אדם אחר, יחסים, או תופעה – על כל המורכבות שלה, כפי שהיא בפני עצמה?
חלק ב': רוחב גובה ועומק
1. רוחב- ממד החלל והמרחב: מה מקיף וסובב את שישנו
כאן ניתן להבין דבר על רקע החלל שמקיף אותו, ויחסי הגומלין שבינו לבין החלל שבו הוא מתקיים. החלל שמסביב למשהו אינו פחות חשוב מן הדבר עצמו. כשמימד הרוחב נוכח, ניתן לראות גם את מה שמחוץ לתחום הראייה הרגיל: הצר והמוגבל. למשל, בממד זה אפשר להבין תגובות של אדם לא רק על פי הפסיכולוגיה והאישיות שלו, אלא גם על רקע התניות חברתיות, אקלים ארץ מגוריו, דמויות הסובבות אותו ומשפיעות עליו.
2 גובה – ממד האורך
כאן ניתן להתייחס למה שמעל לאובייקט, לחלקים היותר מפותחים ונאורים שבו. לאיזה רמות גבוהות יותר הוא יכול להגיע. מה האספקט הרוחני שלא בא לביטוי במה שנגלה. למשל בשיחה, אם בדרך כלל מדברים על הבלי היום יום, הרי שממד הגובה יתייחס ליכולת להביא לשיחה את הראיה הגבוהה שמתייחסת למכלול מנקודת מבט גבוהה יותר. הראיה הגבוהה, באה מכישורים גבוהים באדם- בין אם שכליים (חשיבה אבסטרקטית) או רגשיים (אינטליגנציה רגשית). כאן ניתן לראות את זה שמצוי מעל מה שישנו, לקחת בחשבון את הממד אליו ניתן לצמוח, או אליו להתפתח. זהו ההבדל בין שיח גנרלים, אודות קרב, לבין שיח חיילים. הראשונים רואים ומתייחסים למה שהשניים לא יודעים ולא מבינים.
3. עומק: המימד הפנימי, זה שחבוי בתוך מה שישנו. התוכן והמשמעות.
זו רמת הסב-טקסט. זה שחבוי, שנסתר, שקבור עמוק בתוך מה שנאמר ומה שאנו פוגשים. כאן מה שרואים בחוץ הוא אך רמז וסמל למה שטמון מתחת לפני השטח. בפנים געש ובחש, אך מלמעלה הכול נראה שליו. רק מי שקשוב לממד הפנימי יכול לפענח את האותות שמעל לפני השטח. בפנים חבוי כל שמודחק ולא מקבל אפשור וביטוי בגלל איסורים חברתיים, הדחקות אישיות, מחשבות נסתרות, רגשות לא מבוטאים וכו'. למשל: סבא מכובד וחביב שכולם מעריכים ואוהבים, אך בתוך תוכו הוא היה רוצה לשכב עם החברה של הנכדה שלו.
שלושת אלה- הרוחב, הגובה והעומק, הם עולם הנסתר. הרז, הדרש והסוד, המצויים בתוך, מסביב ומעל הפשט 'השטוח'. מימדים אלה נמצאים מחוץ לטווח קליטתה של התודעה הרגילה. אחד מסימני מצב תודעה שטוח ורגיל, הוא התייחסות רק למה שנופל בתחום התפיסה המיידי, הצר, המובן מאליו והמקובל. דוגמה טובה לכך היא שיחה עם הזולת: התייחסות רק לממד הצר והשטוח של המלים שהזולת משמיע, לא תפתח בפנינו את האמת לגבי מה שחי באדם בזמן שהוא מדבר. אבל אם נוסיף להתייחסות גם הבנה ופרשנות נכונה של שפת הגוף של האחר: יציבתו, תנועותיו, טון הדיבור שלו- נזכה להצצה משמעותית אל תוך מה שמתחולל באדם באמת באותו הזמן.
איך מצליח האדם בעל התודעה הרב ממדית לקלוט ולהבחין במימד הסמוי? הוא מגיע לזה, לא דרך התעלמות מן הגלוי, אלא להפך. הוא רואה בגלוי רמז, דימוי, שביל גישה אל אשר קיים בשלושת הממדים שבהם בא לביטוי העולם האמיתי. אדם השרוי במצב תודעה תלת ממדי, מתייחס לזה שנופל בתחום הנגלה לא כאל זיבורית, אלא כאל כתב צופן, דרכו הוא אמור לחשוף את שלושת הממדים הנסתרים. כך יוצא שהאדם המצוי במצב תודעה רב ממדי רואה את שהוא פוגש, בין אם זה ספר, אדם, שיחה, חוויה, וכו'- כגוף רב ממדי. שם, בממדים שאינם נקלטים במצב התודעה שגור- חי מה שלא נאמר, מה שלא ידוע ומה שלא מובן מאליו. שם, בצללים, באפילה, בממדים הנסתרים הללו, שוכנת האמת.
חלק ג': מה משטח את התודעה?
התודעה, כפי שאנו מכירים אותה ביום יום, היא כמו מזרן אויר, שכשהוא נטול אויר, הוא שטוח. כשהוא מתמלא אויר ותופח, זוכה המזרן למימד נוסף, עובר ממצב של תת פעילות, למצב של פעילות, ואז אפשר לשים אותו על מיי תת התודעה, ולהניח לו לצוף, ולהגיע למקומות שגלי תת התודעה נושאים אותנו אליהם. התודעה היא בעקרון יצור תלת ממדי, אך בדרך כלל היא שטוחה, צרה ונמוכה. כאן יכולה להישאל השאלה העיקרית: מדוע? מה גורם לה להישאר במצב הזה? מדוע שלושת הממדים לא באים לידי פעילות בדרך כלל?
משהו מפריע לה:
א. לעבור ממצב צר למצב רחב: כלומר במקום לראות את המובן מאליו, לקחת בחשבון גם את ההקשר.
ב. לעבור ממצב של נמיכות למצב של גובה: כלומר לקחת בחשבון גם את האספקט הרוחני או הנפשי, ולא רק החומרי והטכני.
ג. לעבור ממצב של שטחיות ורדידות למצב של עומק: דהיינו להגיע למצב של חיפוש וקליטה של תוכן, משמעות והבנת עומק.
מה שמפריע לה לא בא מן הצד הגבוה של המערכת האנושית, אלא מלמטה. אנו רגילים כי במערכות רבות, כמו גם בארגונים- השליטה, הפיקוח, או ההכוונה, באים מלמעלה. בגוף האדם, הפיקוח על כל מערכות הגוף בא מן המוח. בכל הנוגע לתודעה, המצב הפוך- השליטה באה מלמטה, וליתר דיוק: מעולמות הרגש והיצר. כמובן שזהו מצב בלתי נסבל, שבו תיפקודים גבוהים תלויים במצב של תפקודים נחותים וגסים. למשל, מצב הרגשות מכתיב, במידה רבה, את מצב התודעה. ככל שהרגשות סוערים יותר כך התודעה מכווצת יותר. במצב רגשי שיצא משליטה- מצב התודעה יהיה צר, רדוד ושטוח. כך גם ההתניה התודעתית הבאה מכיוון היצרים. שני אלה, היצרים והרגשות, מושפעים מאוד מגירויים. ככל שהגירויים יהיו עזים יותר מחד, והרגשות והיצרים פחות מסוגלים לדחות או לבלום את השפעתם, כך ידרדר מצב התודעה.
המצב המאפשר תודעה עמוקה, רחבה וגבוהה הוא מצב של שקט רגשי ויצרי. ככל שהשניים מרוגשים, חמים ומהירים יותר, כך יהיה מצב התודעה מוגבל יותר. במצב תודעה מוגבל אנו קולטים רק מקטעים ממה שאנו פוגשים. מצב תודעה מוגבל לא מאפשר חדירה והבנה של המציאות כמות שהיא. בהעדר הבנה כזו, המציאות נראית מאוד שטוחה וחד- גונית. בהעדר זיקה פנוראמית למציאות, כל שנותר לאדם זה לטפח בתוכו פנטסיות המקשרות בין מקטעי המציאות שהוא מצליח לקלוט לבין מה שמתרחש בתוכו.
נוצר כאן שילוש לא קדוש של מצב ההוויה האנושי השכיח:
תודעה מוגבלת מצד אחד, רגשות סוערים ויצרים מגורים ולוהטים- מהצד השני; שני אלה יוצרים מצב נפשי מבולבל, המבוסס על תפישה מקוטעת. המקטעים מחוברים זה לזה בתפירה גסה, על ידי מיתולוגיות אישיות וסיפורים שנוח לאדם לספר לעצמו.
למעשה ניתן להגיד שכאשר שלושת הממדים מכווצים- התודעה נמצאת במצב של תרדמה. כאשר שלושת הממדים ממלאים את החלל הפוטנציאלי שלהם, התודעה נמצאת במצב של ערות. עם זאת, למרבה הפרדוקס, תודעה ערה קרובה יותר למה שאנו מכנים שינה, מאשר למה שאנו מכנים ערות: כשאדם נמצא על סף הערות בבוקר, התודעה שלו בשיא בכל שלושת הממדים. ברגע שהוא מתעורר לגמרי ומאפשר לעצמו להיכנס מיד ללחץ או למאמץ- התודעה נרדמת. לחץ נפשי, כמו גם רגשות הומים ויצרים העובדים בגירוי יתר- גורמים לתודעה צרה, נמוכה, שטוחה ועכורה. היא נכנסת לבית סוהר, ממנו המציאות רק נשקפת מבעד לצוהר קטן.
במהומה הפנימית אותה אנו מכנים ערות, גלי המוח נמצאים במצב הנקרא ביתא. כאשר אנו על הסף שבין השינה לבין התעוררות, גלי המוח במצב אלפא. מצב אלפא, שבו שלושת הממדים מצויים במצב פעיל, אובד לנו ברגע שמהומת היום מצליחה להיכנס לתוכנו.
